התורה מצווה אותנו: "ואהבת לרעך כמוך." אנו אמורים לאהוב כל אדם. אבל בינינו, כיצד ניתן לאהוב נודניק? או אדם בעל דיעות פוליטיות קיצוניות – ומנוגדות לאלו שלנו? האם זו מצווה פרקטית המיועדת לנו או שמא למלאכי שמיים מחוסרי כל אגו ומניעים אישיים?

נעלי בית או תפילין

"הכול עניין של סדר עדיפויות" נהוג לומר ובצדק. כמעט כל הגדרה בעולם ניתנת לשינוי אם רק באמת תרצה לשנות אותה. "אין מקום לאורחים" ישתנה כאשר האורחים הם ההורים שלך; השעה תפסיק להיות מאוחרת אם תשהה בחברת אדם אותו אתה מעריץ, ו"אין לי זמן" ייעלם ואיננו לו תצוץ לה הזדמנות עסקית מדהימה.

מסופר שכאשר מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי נאסר, הוא ביקש לשלוח שליח אל רבי לוי יצחק מברדיצ'וב שיתפלל עליו. כאשר השליח הגיע לברדיצ'וב, התעניין רבי לוי יצחק בפרטי המאסר. "האם רבי שניאור זלמן היה מבולבל בעת מאסרו?" שאל רבי לוי יצחק. "הוא היה מבולבל רק בחיצוניות אך לא בפנימיות" השיב השליח. "כיצד אתה יודע זאת?" המשיך הרב לשאול. "שכן כאשר הוא ארז את חפציו לבית הכלא, הוא זכר לקחת עמו את הטלית והתפילין אך שכח לקחת את נעלי הבית שלו..." השיב החסיד.

הרעיון מאחורי סיפור זה פשוט למדי. אצל רבי שניאור זלמן, הטלית והתפילין תפסו את המקום הראשוני והמועדף בסדר העדיפויות. הדבר הראשון שעלה במחשבתו בשעה שהוא ארז את החפצים היה לקחת אותם יחד עמו. נעלי הבית, לעומת זאת, היו אי-שם בתחתית הסולם ולפיכך הם אכן נשכחו.

נשמה מול גוף

פרק ל"ב שבספר התניא עוסק במצווה זו של אהבת ישראל. כמה סימלי הדבר שפרק לב עוסק במצוות הלב, מצוות אהבת ישראל.

לאחר שהוא מקדים ואומר כי אהבה אמיתית בין איש לרעהו יכולה להתקיים רק כאשר האדם מפסיק לשפוט את חיצוניותו של האחר ומתמקד בנשמתו, אומר רבי שניאור זלמן מליאדי משפט קצר אך משמעותי:

"ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה."

הנה משמעות הדברים בתרגום לעברית מדוברת:

כל אחד מאיתנו מורכב משני רכיבים הנמצאים על מסלול התנגשות נצחי: הגוף והנשמה. אלוקים ברא את הגוף כך שהוא יפעל ממניעים אנוכיים בלבד (מדוע? על כך בהזדמנות אחרת). הגוף מחפש רק מה שטוב לו. הנשמה, לעומת זאת, פועלת בצורה אלטרואיסטית; היא מוכנה לפעול למען אידיאלים גם כשלא תצמח מכך אף טובה עבורה באופן אישי.

הדרך היחידה לאהוב את הזולת בלב שלם היא רק אם נציב בראש סדר העדיפויות שלנו ("העיקר") את הנשמה, ואילו את הגוף נותיר בעמדת משנה. אז, גם כאשר נפגוש אנשים עם חסרונות, נוכל להתעלם מחסרונותיהם ולהתמקד בנשמתם. וכיצד ניתן שלא לאהוב נשמה? בלשונו של רבי שניאור זלמן, "והנפש והרוח, מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלוקים חיים?"

טיפ מעשי

אולי אם גם כשאנו חושבים על עצמנו נזכור להתמקד בנשמה, לטפח אותה ולהעניק לה את ה'מזון' לה היא זקוקה, נוכל לעשות זאת כשאנו נפגשים באחרים.