את הסיפור הבא שמעתי מפי שלוחת חב"ד שהסיפור התרחש בעירה. לדעתי, יש בו עומק נפלא המעיד על הקשר האמיץ – שכל-כך מאפיין את פעילות השלוחים - בין הדאגה לגוף היהודי וההתעוררות של הנשמה היהודית.

לספר או לא?

"לקום או לא לקום?"... "לספר או לא לספר?"...

"אני חייבת את זה לחב"ד".

"נכון, אבל מי אמר שכולם צריכים לדעת באיזה 'זבל' חייתי?"

"ומה היה קורה לי אם לא הייתי יהודיה?"

לִיהִי ישבה בין כל האורחים בסעודת ליל שבת, בבית חב"ד, רחוק-רחוק מן הבית. הרב אליהו, מנהל בית חב"ד, הזמין את הסועדים להיות שותפים פעילים בהווי של הסעודה. כל אחד התבקש לבחור שיר מתוך שירון, או לספר היכן פגש את אלוקים, או לומר דבר תורה "ואם לא" - איים הרב אליהו כשזיק של שובבות בעיניו – "אפשר לבחור באופציה נוספת: שטיפת הסירים הגדולים במטבח, אחרי שבת"...

ללִיהִי היה מה לספר. היא שגדלה בשכונה יוקרתית במרכז הארץ, והמושג "יהודי" לא אמר לה במודע עד לא מזמן מאומה - מתרגשת להיות עכשיו בסעודת שבת בין יהודים... היא שבארץ לא היתה מסתכלת אפילו לכיוון בית כנסת – השתתפה היום בתפילות 'קבלת שבת' ודמעות סימאו את עיניה ולא הניחו לה לראות את המילים של 'לכה דודי'... היא, אותה ליהי שהיתה חלק מן ה'חבר'ה' שלעגו וצחקו על הלבוש החסידי המסורתי... מה היא עושה פה? - גומעת בצמא כל מילה שאומר הרב אליהו, בלי לשים לב ללבוש החסידי השחור שלו.

הרב אליהו שואל מי רוצה להיות הבא בתור. ליהי מסמיקה עוד לפני שהיא מרימה יד.

לא אספר ודי.

"אבל ליהי, למה?" – חשבה שוב – "הרי חלק גדול מהמוזמנים לשולחן השבת בבית חב"ד עבר מסלול דומה לשלך. ממה את מתביישת??"

והיא נעמדה. היטיבה את הצעיף הרחב על כתפיה, בידה הימנית אחזה מזלג שעמו שיחקה כל עת סיפורה, ואילו ידה השמאלית מצאה את עצמה נשענת על כתפי החברה שלצידה, כשואבת חיזוק.

בתחילה יצאו המילים מסורבלות מפיה. היא מדדה כל מילה בפלס: ראויה או לא ראויה להיאמר – אבל אחרי המשפטים הראשונים החלו המילים להתגלגל מפיה במהירות. בשני צידי לחייה פרחה אדמומית קלה של התרגשות, והיא, בלי להביט לכיוונו של מישהו מסוים, שטחה את נס הסיפור האישי שלה, נס ההתפכחות ונס ההכרה במשפחתה – משפחת העם היהודי.

וזהו סיפורה של ליהי:

אחרי השירות בצבא, החלטתי לטייל בעולם עם חברה טובה שלי. סימנו בטוש וורוד עבה את מסלול התיירות שלנו, מההורים קיבלתי את דמי כרטיס הטיסה, מהחסכונות הוצאתי את הסכום המכובד שחסכתי עבור טיול. קיבלתי מספר חיסונים הכרחיים ומרשם לתרופות (על כל צרה שלא תבוא), ארזתי בגדים מועטים, מצלמה (לא צילמת – לא היית), כרטיס אשראי ועוד אי-אילו חפצים הכרחיים שנארזו בקפידה ביחד עם דרכון ומספרי חירום. חיבוק ונשיקה לכל אחד מההורים, נפנוף של הדקה האחרונה בשדה התעופה ו.. שלום. יוצאים לדרך.

בשבוע הראשון הלך הכל כמתוכנן. שכרנו אכסניה זולה, טיילנו, צילמנו ונהנינו מכל רגע. אבל ככל שעברו הימים כך החריפו חילוקי הדעות ביני לבין חברתי. היא רצתה לקום מוקדם ולהעפיל על ההר – אני העדפתי להמשיך לישון ולהעפיל רק בשעה מאוחרת יותר. היא רצתה לבחור במסלול א' ואני במסלול ב'... היא רצתה לעשות הפסקות ארוכות, להיכנס למקומות שבהם יש חיבור לאינטרנט – אותי זה ממש עיצבן... לא אלאה אתכם בכל פרטי הוויכוחים שלנו. אני רק יכולה לומר בקצרה שאחרי שבוע נוסף של ניסיונות, החלטנו להיפרד. היא המשיכה בדרכה, לפי המסלול שבו בחרה, ואילו אני, כאובה, מובסת וגם קצת בודדה, החלטתי לרכוש מכונית 'טרנטה', חבוטה וישנה, לאכסן במכונית את כל חפציי, ועם "ביתי הנע" להמשיך לטייל לפי המסלול שבו בחרתי.

עם מפה ביד וספר מדריך למטייל הישראלי, עברתי לגמרי לבד מעיר לעיר, מאטרקציה תיירותית אחת לחברתה, ואט-אט התחלתי ליהנות מהחופש, מהעצמאות, ומהיכולת לעשות ככל העולה על רוחי.

קצת אנגלית פטפטתי, ובמקביל פגשתי בדוברי עברית רבים, כמעט בכל אתר תיירות. היו גם מסעדות שהציעו פלאפל ישראלי מתובל בחריף או בחומוס, ואלו קיבצו את התרמילאים הישראליים שרובם אפילו קינאו בי על המחשבה המקורית (ולא זולה): לראות עולם בלי להיות תלויה באכסניות, בלי להחליף 'דירה'.

המצלמה שלי הנציחה רגעים נחמדים ונופים מרהיבים, אולי, אם אמצא אותה, אראה לכם פעם.

כשבועיים לפני ראש השנה הגעתי לעיר הגדולה ס'. שמעתי שבעיר יש פארק ייחודי, ראיתי את ההמלצות למטייל, ובראשי כבר התגבשה תכנית לימים הקרובים. אולם כאשר ראיתי בדרך מרכז קניות "מתורבת ונורמאלי", לא שוּק שצף על נהר, לא רוכלים המכריזים על סחורה שגידלו בחצר ביתם, ולא נשים מבוגרות שהוציאו שמלות-חלוק רקומות ברקמה מעשה-ידיהן – נטיתי מהכביש הראשי. בעיר ס' היה קניון אמיתי! כזה שמאז תחילתו של המסע שלי טרם ראיתי... בהחלטה של רגע נכנסתי אל החניה, נעלתי את ה"בית" שלי והלכתי להסתובב בקניון, כמו בתל אביב, כמו בהרצליה... כרטיס האשראי של אימא עזר לי פה מאוד. רכשתי מספר מוצרים אישיים ושילמתי, אבל כשיצאתי החוצה, מכוניתי לא נראתה בשום מקום.

רגע. מה קורה פה? אני זוכרת בוודאות שהחניתי אותה מול השלט הזה של 'פפסי קולה'. אולי טעיתי?? נכנסתי שוב לקניון. שחזרתי במחשבתי את המסלול הקצר שעשיתי מהרכב אל המבנה הגדול. כן, אין לי ספק. המכונית עמדה בדיוק במקום הזה, ועכשיו היא איננה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

סיבוב ארוך מסביב כל הקניון וזיג-זגים ברגל בין כל המכוניות, הביאו אותי למסקנה וצעקו אליי את האמת: המכונית שלי נגנבה!

מה עושים? הפחד הזדחל מהלב כלפי מעלה.

"הרגעי ליהי" – גערתי בעצמי. "נסי לחשוב מה היה אבא שלך עושה לו היה לצידך".

אז זהו, שאי אפשר לחקות אותו כרגע. כי אבא מעולם לא היה קונה מכונית בלי מסמכים רשמיים והעברת בעלות בצורה מסודרת... נניח אפילו שאוכל לתּקשר עם השוטרים (אולי אחד מהם דובר אנגלית), הרי הוא לא חייב להאמין לי שהמכונית שלי. וחוץ מזה, מי אני בכלל? כל המסמכים שלי הושארו בחוסר אחריות משווע בתא-הכפפות של המכונית. אוי, אימא'לה: הדרכון, הבגדים, המצלמה, המסמכים המזהים, רישיון הנהיגה... אוי, אימא'לה – אוי, אימא'לה הרגשתי שאני מאבדת עשתונות. ניסיתי להתאפק בכל כוחי, אבל למרות הכל, הבכי פרץ החוצה בקול הדומה לשיעול קטוע מלווה בנשיפות קולניות. חשתי בודדה, אבודה ומתוסכלת.

אחפש את האבא...

מאיה ניגשה אליי בהיסוס, מתכופפת מעט כדי להתקרב אל המדרכה שעליה ישבתי: "את ישראלית, נכון? נדמה לי שפגשתי אותך בפארק האופניים לפני כמה ימים, לא?"

הנהנתי והקלה בלתי מוסברת פשטה בי: אני לא לבד.

"תראי", המשיכה מאיה, "אנחנו קבוצה של ישראלים שמגיעים הערב לקבלת שבת בבית חב"ד. את לבד? רוצה לבוא אתנו? ובכלל - - רגע, למה את בוכה?"

היתה זו מאיה שהפגישה אותי עוד לפני שבת, עם הרב מנחם ודבורי אשתו. התייעצות קצרה, מספר טלפונים ליהודים טובים מחברי הקהילה המקומית. "הכל יהיה בסדר" – הרגיעה אותי דבורי. "הגעת אל המקום הנכון. לא ניתן לך ללכת לאיבוד. את בידיים טובות. ה' יעזור".

"תתקשרי דבר ראשון הביתה להגיד שבת שלום" – יעץ הרב מנחם. "אולי ההורים שלך דואגים".

ביום ראשון, רוב חברי הקהילה אינם עובדים. הרב מנחם ישב זמן רב על-יד הטלפון, התקשר לידידיו ודאג לי.

אתם יכולים להבין שעבורי זה לא היה מובן מאליו שידאגו לי? אתם יכולים להבין שבחיים שלי לא יצא לי לדבר עם יהודי כזה 'שחור'? ולוּ אחד מהם היה ניגש אלי ומבקש עזרה בארץ, הייתי נענית לו?

באותו יום הביא לי אחד מחברי הקהילה כמות לא מועטה של בגדים בשלל גוונים וסגנונות. אחד מהמתפללים הקבועים בבית חב"ד התקשר לשאול מה מספר הנעליים שלי. יש לו חנות נעליים והוא ישמח לעזור... ההתפעלות שלי הגיעה לשיאה כשיהודי דובר אנגלית זימן אותי לאופטיקה שלו כדי להתאים לי מחדש משקפיים, במקום אלו שנותרו ברכב.

לא יכולתי כבר יותר. ישבתי מול הקיר שעליו נתלה לוח המספרים לבדיקת ראייה, ומפי פרצה השאלה: "למה אתה עוזר לי? הרי אינך מכיר אותי בכלל?" והאופטיקאי ענה בשיא הפשטות "את יהודיה, לא? – כל בני ישראל אחים הם. הרי גם את היית מסייעת לאחותך, לו היתה מוצאת את עצמה בסיטואציה כזו"...

באמת? הייתי עוזרת? – הבטחתי לעצמי לחשוב על זה אחר כך.

ביום שני יצר הרב מנחם קשר עם הקונסוליה הישראלית לספר על דרכון שאבד. התהליך החל. היתה לי מיטה חמה (בביתם של השליחים), אוכל (כשר!), חברה מפנקת ודואגת (חברי הקהילה) וחפצים חדשים תמורת הישנים שנגנבו.

אבל לא על אלו רציתי לספר. לא זה מה שהיה עבורי חשוב כל-כך.

אחרי שבועיים וחצי, כאשר מסמכים חדשים כבר היו בידי, הייתי מוכנה לצאת שוב לדרך, והפעם עם חברות חדשות שפגשתי בבית חב"ד. עמן הגעתי לכאן, לבית חב"ד זה. בתרמיל שלי היו ארוזים כל החפצים החדשים שלי, אבל אצלי פה, בלב, היה ארוז מצרך חדש וייחודי: גיליתי אהבת ישראל מהי. גיליתי את המסירות של יהודי ליהודי. גיליתי ש"אב אחד לכולנה", ואני מתכוננת אי"ה ללמוד עם שובי ארצה מיהו האב הזה וכיצד האהבה שלו לבניו משפיעה על גמילות החסדים שלהם זה לזה.

***

האורחים לא הבחינו כנראה שהרב אליהו הוציא בלאט את המפית הצבעונית מתוך הכוס וניגב את עיניו. הוא הכיר את הרב מנחם ושמע ממנו בעבר על הקהילה הקטנה שהתגבשה סביב בית חב"ד, אבל סיפור כזה? ועוד ממקור ראשון?

וכאשר הוא פצח בשיר המוכר לכול האורחים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", שם לב שלמילים של השיר הלקוחות מספר התהילים, יש עבורו עכשיו משמעות עמוקה פי כמה.