פעם ראו את הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין, משוחח בלבביות במשך שעה ארוכה עם יהודי גבוה שלא חבש כיפה. כאשר שאלו אותו לפשר הדבר, השיב: "היהודי שמולי גבוה ואילו אני נמוך. כך שאינני רואה אם יש כיפה או לא, אלא דיברתי ישירות אל הלב היהודי שלו"...

ליום הכיפורים קוראים "שבת שבתון", אך בניגוד לשבתות רגילות, בהם ניתן למצוא רכבים הנוסעים פה ושם, השבת הזאת הכבישים והרחובות יהיו ריקים מרכבים. בתי הכנסת יתמלאו באנשים, גם באלו שאינם מגדירים את עצמם 'שומרי מצוות'. רובו המכריע של העם היהודי צם ביום כיפור. מכאן רווח הביטוי "יהודי של יום כיפור", לאמור, יהודי שנזכר ביהדותו ביום כיפור.

השאלה היא, היכן יהודים יקרים אלו נמצאים כל השנה. אם קיום המצוות חשוב להם, מדוע לא רואים אותם בבית הכנסת כל השנה, ואם הם חשים 'מנותקים' – מה קורה דווקא ביום הכיפורים?

ניתן להבין זאת אם נזכור כי התורה מכנה את בני ישראל כבנים של הקב"ה. ישנם שני רבדים בקשר בין הבורא ועם ישראל, בדומה לקשר שבין הורים וילדים.

ברובד היום-יומי, הקשר בין ההורים והילדים הוא קשר מותנה. ההורים מצפים מהילד שילך בדרך שחינכו אותו, שיניב ציונים טובים ויכבד את ההורים, וכך ירוו ממנו נחת. כאשר התקווה נכזבת, גם היחס לילד עלול להשתנות.

אולם ברובד הפנימי, הורים אוהבים את הילד ללא תלות בסיבות חיצוניות, אלא אך ורק משום שזהו בנם, בשר מבשרם. הם רואים בו את ההמשך שלהם, את ההתגלמות של עצמם. מבחינה זו אין הבדל כיצד הילד יתנהג, שכן בכל מקרה הוא נשאר הילד שלהם.

אמנם קשה לחוש בכך בשגרת היום-יום, ובפרט כאשר הילד 'מאכזב'. אך ברגעים קיצוניים כמו בזמני סכנה, הקשר הפנימי מתגלה. אז ההורים מגנים על ילדם בכל מחיר, ללא תנאים.

גם בקשר בין בורא העולם ועם ישראל יש שני רבדים. יהודי נדרש לקיים תורה ומצוות, וכך הוא מתקרב להקב"ה. אם יהודי חוטא חלילה, הוא 'מחטיא' את המטרה, ובכך מתרחק מבוראו.

אך בעומק הלב היהודי, קיים ניצוץ טהור – קשר נצחי שאינו מותנה בשום דבר. יהודי, אפילו במצב הרוחני הנחות ביותר, עדיין קשור להקב"ה, ואף הקב"ה קשור אליו ללא תנאים.

בימות השנה הרגילים הקשר הזה עלול להיות חבוי, אך פעם אחת בשנה מתגלה הניצוץ היהודי בכל עוצמתו – ביום הכיפורים. אז מתגלית האמת הפנימית של כולנו. זה מה שמעורר כל יהודי לצום ולהתקרב להקב"ה.

אז יחד עם הדלקת הנרות בערב החג – אל תשכחו להדליק גם את הנשמה!