פתיח

השיר והניגון הוא חלק בלתי נפרד מהמסורת החסידית. הניגון – כך מכנים את השיר בעגה החסידית – מרומם ומעורר את האדם. רבי הלל מפריץ', אחד מגדולי חסידיו של רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד תנועת חב"ד התבטא פעם ואמר: "מי שיש לו חוש בנגינה – יש לו חוש טוב יותר בחסידות."

בשירה החסידית שתי קטגוריות כלליות: ישנם ניגונים שחוברו על-ידי האדמורי"ם עצמם, וניגונים אחרים חוברו על-ידי החסידים.

במשך כמה שנים, מדי שמחת תורה, היה נכנס רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, הרבי מליובאוויטש זצ"ל, אל בית הכנסת לפנות בוקר. הוא היה נעמד על ספסל ופוצח בניגון – שיר חסידי לא מוכר מדורות עברו. הרבי היה שר את הניגון מספר פעמים עד שהחסידים ידעו אותו על בוריו. בנוסף, הרבי לימד שלושה ניגונים בהזדמנויות נוספות.

ניגונים אלו (שלושה-עשר במספר) חביבים מאוד על חסידי חב"ד שהעניקו להם את השם "ניגוני הרבי."

במאמר שלפניכם תוכלו לקרוא על ניגונים אלו וכן להאזין להם, כפי שהם מבוצעים על ידי מקהלת ניח"ח (ראשי התיבות של ניגוני חסידי חב"ד).

צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי

ניגון זה, הכולל פסוקים מפרק ס"ג בתהילים, נאמרו על-ידי דוד המלך כשהוא נאלץ להימלט ולהסתתר. דוד מתאר את צמאונו לשוב אל המקום בו נמצא ארון הקודש במילים:

"צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים; כן בקודש חזיתיך, לראות עוזך וכבודך."

ניגון זה הרבי לימד בשבת פרשת קדושים תשי"ד (1954). מאז, במשך הזדמנויות רבות, היה הרבי שר את הניגון כשהוא פותח לבדו והחסידים מצטרפים אליו.

וכך אמר הרבי באחת ההזדמנויות בה ניגן את הניגון:

"הבעל שם טוב פירש פסוקים אלו כך: הלוואי ש'בקודש', בהיותי במצב של קדושה, אכסוף ואשתוקק לאלוקים כפי שכספתי והשתוקקתי בהיותי במצב רוחני ירוד, 'בארץ ציה ועיף בלי מים'."

את המנגינה חיבר רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד.

וכאן ניתן לשמוע את הרבי עצמו שר את הניגון בהתוועדות חסידית:

והיא שעמדה

במשך שנים רבות היה נוהג הרבי לערוך התוועדות (התכנסות חסידים) בלילה השני של חג הפסח, לאחר הסדר. בהתוועדות כזו בשנת תשט"ו (1955) ביקש הרבי מהחסידים שישירו את הניגון "והיא שעמדה."

החסידים שרו את הנעימה העממית המוכרת למילים אלו אך הרבי ציין כי כוונתו למנגינה אחרת. כשראה שאיש מהחסידים לא מכיר את השיר, לימד הרבי את השיר בעצמו.

מילות השיר, והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו; אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, לקוחים מההגדה של פסח המתארת את הברית שכרת בורא העולם עם אברהם אבינו בה גילה לו כי צאצאיו ירדו למצרים שם יסבלו מגלות קשה ומרה. בסופו של דבר, הבטיח לו האלוקים, הם יצאו ברכוש גדול. הבטחה זו היא זו שעמדה ותעמוד לנו לנצח נצחים.

דרכך אלוקינו להאריך אפך לרעים ולטובים

השעה היתה אחרי חמש לפנות בוקר בשמחת תורה תשט"ז (1955). רוב החסידים שהו באותו זמן בביתם כשהם נחים מהשמחה והריקודים של ההקפות שנערכו בלילה הקודם. בבית הכנסת שב-770 נכחה קבוצה קטנה של בחורי ישיבה שעדיין לא סיימה את עריכת ההקפות.

לפתע נפתחה הדלת והרבי צעד לבית הכנסת. הוא רקד עם הנוכחים והשתתף בהקפות שערכו. לאחר מכן הוא נעמד על ספסל ובידו בקבוק 'משקה' (וודקה לאמירת 'לחיים') ממנו חילק לכל אחד מן הנוכחים שהבטיח להוסיף בשנה הקרובה בלימוד החסידות.

ואז החל הרבי ללמד את הנוכחים ניגון חסידי הלקוח מתפילת ליל יום כיפור:

"דרכך אלוקינו להאריך אפך לרעים ולטובים והיא תהילתך; למענך, אלוקינו, עשה ולא לנו. ראה עמידתנו, דלים וריקים."

פיוט לסעודת יום השבת

בשבת פרשת בלק תשט"ז (1956) ציין הרבי:

"למרות שמנהג חב"ד הוא שלא לשיר זמירות בסעודות שבת, הרי שרבינו הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד) הכניס פיוטים מסויימים לסידור התפילה שערך. ביניהם את הפיוט "אסדר לסעודתא" לסעודת השבת, פיוט שנכתב על-ידי האריז"ל.

"לפיוט זה חוברה מנגינה שמחה שמקורה בליטא ובאוקראינה" סיים הרבי והחל לשיר את הניגון.

כי אנו עמך (א)

בשעות לפנות בוקר של שמחת תורה תשי"ז (1956), המתין קהל גדול של חסידים בבית הכנסת בציפיה מתוחה: האם הרבי ישוב וילמד ניגון חדש, כפי שעשה אשתקד?

אכן, הרבי צעד לבית הכנסת ושוב חילק 'משקה' לנוכחים שקיבלו על עצמם להוסיף בלימוד התורה. גם בהזדמנות זו לימד הרבי ניגון על מילים הלקוחות מתפילת יום כיפור.

"כי אנו עמך ואתה אלוקינו; אנו בניך, ואתה אבינו".

"אם כולנו בניו של בורא העולם" אמר הרבי למחרת, "הרי מובנת עד כמה צריכה לשרור בינינו אהבה ואחוה."

צמאה לך נפשי – סיפורו של הכפרי הטיפש

"הוי כפרי טיפש! מה אתה עושה בשוק? אינך קונה, אינך מוכר, רק מסכסך." השיר אותו לימד הרבי בשמחת תורה תשח"י (1957) מורכב מפסוק בתהילים לצד משפט באוקראינית. הפסוק הוא "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים" והמשפט באוקראינית נוזף בכפרי הטיפש שמגיע לשוק מבלי לרכוש או לקנות וכל מטרתו היא רק לחולל מהומות.

כפרי זה הוא יצר הרע, הסביר הרבי. בעוד הנשמה נשלחת אל העולם (ה"שוק") כדי לעבוד את בוראה, מגיע היצר הרע ומנסה לזרוע מחלוקת בין בני-ישראל לאביהם שבשמיים. אך פעולותיו של היצר הרע דווקא מעוררות בנשמת היהודי את הצמאון והתשוקה להתגבר על כל המכשולים ולעשות את רצון הבורא, ולפיכך שרים ניגון זה בשמחה רבה.

ניגון זה לימד הרבי בשמחת תורה תשח"י (1957).

שאמיל – סיפורה של הנשמה המתגעגעת

"לפני עשרות שנים" סיפר הרבי, "חיו בהרי הקווקז שבטים פראיים למחצה שהיו חופשיים כציפור דרור. במשך זמן רב ניסה הצאר הרוסי לכבוש הרים אלו אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הגו הרוסים רעיון: הם הציעו לשבטים הקווקזיים ברית שלום, והבטיחו לראש השבטים – שמו היה שאמיל – דברים שונים.

"כששאמיל התפתה וירד מן ההר הם שבו אותו ושלחוהו לגלות בעומק רוסיה.

"שם, בגלות, חיבר שאמיל ניגון געגועים. חלקו הראשון של הניגון מתאר את החירות ותחושת הדרור שהייתה מנת חלקו על ההרים הגבוהים; בסופו הוא מביע תקווה כי עוד ישוב היום והוא יהיה אדם חופשי.

"ניגון זה הוא משל לנשמה.

"לפני ירידת הנשמה לעולם היא הייתה ברמה רוחנית גבוהה עד מאוד, וירידתה לעולם הזה, עולם פיזי וחומרי המגביל אותה על כל צעד ושעל, כואבת לה עד מאוד. כשהיא נזכרת ברגעים הנשגבים אותם בילתה למעלה היא מתגעגעת לימי קדם; אך בסופו של דבר היא בטוחה כי היא תגשים את המטרה לשמה נשלחה לעולם, תרומם גם את הגוף ואת חומריות העולם ואף תתעלה לדרגה גבוהה יותר.

ניגון זה לימד הרבי בשמחת תורה תשי"ט (1958) לפנות בוקר.

הא-ל הרחמן, עננו!

"הא-ל הרחמן העונה לעניים, עננו! הא-ל הרחמן העונה לשבורי הלב, עננו!" לתפילה זו, הנאמרת (בארמית) בסדר ה'סליחות', חוברה מנגינה חסידית. הרבי לימד ניגון זה בשמחת תורה תש"כ (1959) לפנות בוקר.

כאשר הרבי לימד את הניגון, ציין:

"בתחילה יש לנגן ניגון זה במתינות, ולאחר-מכן בשמחה. שכן תחילתו של הניגון מבטא את התחנונים, וככל שהוא נמשך כך גם מתחזקים הביטחון והתביעה כי בורא העולם אכן יענה לתפילתנו."

אתה בחרתנו מכל העמים

בתפילה של כל חג אנו מודים לבורא העולם על כך שבחר בנו להיות לו כעם. אנו גם מודעים לכך כי זכות זו היא גם אחריות, לעבוד את הבורא ולהפיץ את אור האמת לכל האומות. "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו; ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך, וקירבתנו מלכנו לעבודתך - ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת".

ניגון זה לימד הרבי מליובאוויטש בשמחת תורה בשנת תשכ"א (1960). "הניגון מורכב למעשה משתי מנגינות שונות" ציין הרבי, "החלק הראשון הוא ניגון של צדיקים, והשני אופייני לבעלי תשובה. לפיכך החלק השני חוזר על עצמו שוב ושוב, דבר המסמל את תשוקתו העזה של בעל התשובה להתקרב עוד ועוד לבורא העולם."

אנעים זמירות

"מעשה שהיה" סיפר הרבי בשמחת תורה תשכ"ב (1961), בחסיד שהתפלל בבית הכנסת ביום כיפור, ומרוב דביקותו והתלהבותו לא הבחין כי הצום הסתיים והוא יכול לגשת ולסעוד את ליבו.

"כאשר המתפללים באו לבית-הכנסת בבוקר למחרת, הם מצאו את החסיד כשהוא רוקד סביב עמוד התפילה, ובפיו ניגון הדביקות "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג; נפשי חמדה בצל ידך, לדעת כל רז סודך."

"ביום כיפור דומים בני-ישראל למלאכים, ובימים שלאחר-מכן עליהם לשוב לשיגרת היום-יום. גם כשהם שבים לשיגרה הם לא פוסקים להתגעגע לתחושה הרוחנית המרוממת שחשו ביום כיפור ובתפילת הנעילה.

"לפיכך, במשך השנה כולה מבקש האדם להתקרב לבורא העולם באמצעות לימוד הסודות האלוקיים, 'כל רז סודך' – פנימיות התורה."

סטאוו יא פיטו

בשמחת תורה לפנות בוקר בשנת תשכ"ג (1962) לימד הרבי ניגון המורכב ממילים בעברית, יידיש ואוקראינית. מקורו של ניגון זה הוא בשיר-רועים אוקראיני, אך החסידים ששמעו את השיר עיבדו אותו והפכו אותו לקריאה מרגשת לחשבון נפש עצמי.

הנה מילות השיר בתרגום לעברית:

"עמדתי לשתות ביום שישי, ובשתייה הפסדתי את עגלתי; יש צורך לדעת כיצד לבלות, ויש צורך לדעת כיצד לשוחח; אוי! חשבון צדק נצטרך לתת ויהיה עלינו להצטדק בפני הפריץ. הבה איפוא נשתה ונשתה וגם נבלה. יין נשתה כמים, יחד נאמר לחיים, ואתה תשמע מן השמיים."

"הגענו ליום שמחת תורה" הסביר הרבי את המשמעות הפנימית של השיר, "וכל אחד עורך חשבון צדק פנימי בנפשו. כבר חלפו להם ימי חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות ועדיין לא תיקנו את מעשינו הדורשים תיקון!

"חשבון זה מעורר את החסיד לתשובה האמיתית, והוא 'משקה' את עגלתו – את גופו כך שלא יפריע לו בעבודת הבורא. בכך החסיד משתחרר מהגבלות הגוף והחומר ועובד את האלוקים בכל ליבו."

כי אנו עמך (ב)

שמחת תורה תשכ"ד הייתה הפעם האחרונה בה לימד הרבי ניגון חדש בשעות הבוקר המוקדמות של שמחת תורה.

הניגון הראשון היה מנגינה נוספת למילים "כי אנו עמך ואתה אלוקינו, אנו בניך ואתה אבינו", מילים הלקוחות מתפילת יום הכיפורים. (את המנגינה הראשונה לימד הרבי בשנת תשי"ז - 1956)

הוא אלוקינו

כשסיים הרבי ללמד את הניגון הראשון, אמר: "אינני יודע אם אמשיך ללמד ניגונים גם בשנה הבאה ולפיכך אלמד עתה ניגון נוסף."

הניגון השני חובר למילים הנאמרות בקדושת המוסף של שבת וחג: "הוא אלוקינו, הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב, וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמור: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלוקים."

אכן, בשנה שלאחר-מכן לא הוסיף הרבי ללמד ניגונים נוספים, וניגון זה היה איפוא הניגון האחרון אותו לימד הרבי.