היה זה בוקר יום שני שגרתי. השעה הייתה 8 בבוקר. המקום היה בית שמחה, בית הכנסת היחיד בעיירה הקטנה סאנשיין שבפלורידה. היה זה שם, שמיכאל פיין וצבי פופצ'יק התנגשו זה בזה כשני הפכים גמורים.
צבי פופצ'יק הופיע שם שלוש שנים קודם לכן ועשה את המקום לביתו. חיש מהר הוא התפרסם כיהודי העני ביותר בעיירה ומעולם לא ראה אותו איש עובד למחייתו. חורף, אביב, קיץ וסתיו, צבי נראה אותו הדבר. הוא לבש נעלי טניס ישנות ללא גרביים, מכנסיים חומים כהים וחולצה קצרת שרוולים שפעם הייתה לבנה. הוא שקל כמעט מאה ארבעים קילו, אך כשרצה, נשא אותם יפה.
גבות עיניו האפורות היו כל כך סבוכות שעורבני כחול היה יכול לקנן בהן. גבות עיניים אלה עמדו בניגוד כה חריף לראשו שהיה כמעט קרח לגמרי, ושעליו חבש כיפה שחורה מהוהה. היה זה פלא כיצד נותרה הכיפה על ראשו בלי להחליק וליפול, אך באורח מסתורי היא מעולם לא נפלה.
זקנו האפור של צבי היה ארוך ופרוע ושפמו כיסה את שפתיו כמעט לחלוטין. אוזניו היו עצומות והיו לו זוג העיניים הגדולות והעצובות ביותר שנראו אי פעם. הן שינו את צבען לפי איכות האור, מתחלפות מכחול לחום לשחור-אפור. יהא גונן אשר יהא, אנשים תמיד חשו בצורך גדול המסתתר מאחוריהן. כאשר הושיט צבי את ידו הימנית והביט מעלה לשמים ואמר "ברוך השם", מיד הניחו אנשי סאנשיין כסף בכף ידו המושטת. אפילו הרב לוי היה מעניק לו נדבה, למרות משכורתו הדלה.
כולם נתנו צדקה לצבי, חוץ ממיכאל פיין, נשיא בית שמחה והיהודי העשיר ביותר בעיר. מיכאל פיין לא רחש כבוד לצבי, שעשה רושם כמי שאינו מוכן לעבוד ביושר כדי להרוויח את לחמו.
היה זה נדיר שמיכאל פיין יאט את הקצב לזמן ארוך מספיק כדי לחייך. תכופות נראה כשהוא טס במכוניתו השחורה או מביט בקוצר רוח בשעון הרולקס שלו, ממתין לאדם שהפריע לו שיסיים כבר לומר את דברו.
באותו בוקר יום שני היה מיכאל פיין שרוי במצב רוח רע. הוא התעורר עם כאב ראש קטלני וגילה שבקבוק האקמול בארון התרופות שלו ריק. כשהסתרק נפלו כמה קווצות שיער לכיור המקלחת והוא ראה את הקרחת על אחורי ראשו. הוא בהה בראי ואיש עייף וזקן בן 48 הביט בו חזרה.
כאב הראש של מיכאל ביום שני בא לו בחלקו מחוסר שינה בסוף השבוע. הוא בילה את שני הימים היקרים הללו בבכייה על ביתו הממושכן במשכנתא גבוהה ובהרהורי חרטה על המיליונים שהפסיד בבורסה ביום החמישי הקודם. בחברה בה השקיע מיכאל כספים רבים נתגלו עבירות כספים וה-100,000 מניות שקנה מיכאל ירדו מ-50 דולר למניה ל-6 סנט למניה. קרן הפנסיה שלו ירדה מ-5,000,000$ ל-6,000$ שהם פחות מתשלום חודשי על המשכנתא של ביתו הגדול. סל הביצים אותו טיפח במשך עשרים שנה התנפץ ביום אחד.
מיכאל הלך לבית הכנסת להתפלל לעזרה, ושם פגש את צבי שפשט ידו כשהתקרב לדלת הקדמית.
"ברוך השם", בירכו צבי בנימה עליזה כשהוא עומד במקום האהוב עליו.
"לך תמצא עבודה!" לגלג מיכאל.
"הייתי מוצא עבודה... אבל אני לא מסוגל לעבוד", השיב לו צבי כשהוא מביט בכף ידו הריקה.
"כוונתך שאתה לא מוכן לעבוד". מיכאל חש זעם חריף עולה ומפעפע בו וגואה על גדותיו. הוא היה זקוק למישהו שעליו יוכל לכעוס, להאשימו במזלו הרע, וצבי היווה מטרה מושלמת מבחינה זו.
"אני לא מוכן כי אני לא מסוגל", גמגם צבי.
"אתה לא מסוגל כי אתה שמן ועצלן!"
עננה חלפה על פניו של צבי והוא שתק. הוא הרכין את ראשו והביט באדמה. כששב והרים את מבטו, היו דמעות גדולות בעיניו.
אף שהיה זה בוקר יום שני גרוע, אולי הגרוע ביותר בחייו של מיכאל, הרי כשהביט לתוך עיניו של צבי, הדמעות הללו עצרו אותו כמו שעון מתכוונן בעל קפיץ שבור. מיכאל מעולם לא הביט באמת בצבי. הוא ראה אותו כל יום בכניסה, אך מעולם לא התפנה להביט בו. עיניו של צבי, שהיו גדולות ומלאות כאב כל כך, אילצו את לבו של עורך הדין הקשוח להיפתח. מיכאל קלט שככל שהוא עצמו חש כאב איום, עמד מולו אדם אחר הנושא מטען כבד אף הוא.
"אני מצטער, צבי... לא התכוונתי... עובר עלי יום קשה מאוד... אנא שכח מה שאמרתי... בבקשה..."
מיכאל הוציא את ארנקו מכיס מכנסיו וחיפש דולר או אולי חמישה דולר. כשגילה שיש לו רק שטרות של 100 דולר הזעיף מבטו.
"אין לי כסף קטן", התנצל מיכאל וסגר את ארנקו.
"ברוך השם", השיב לו צבי. הוא הרים את עיניו העצובות וחייך למיכאל, והמבט הזה, יחד עם חיוכו התם, חוללו את הנס שעמד לקרות.
"טוב, מה זה כבר משנה", משך מיכאל בכתפיו. הוא שוב פתח את ארנקו, הוציא את אחד השטרות ושם אותו בידו של צבי. כשראה צבי על השטר את הסיפרה אחת ואחריה שני אפסים, תפס את ידו של מיכאל והחזיק בה.
"תודה לך! ברוך השם! תודה!"
"זה בסדר", אמר מיכאל וניסה לשחרר את ידו מן היד הגדולה והשעירה שתפסה בה.
"חכה... אני רוצה לתת לך ברכה, מר פיין".
"אתה? לברך אותי?" שאל מיכאל כשהוא מושך בידו התפוסה. תפיסתו של צבי הייתה חזקה כשל מרים משקולות בקרקס.
"כן, ברכה מיוחדת!"
מיכאל חדל להיאבק ועמד שם, מקשיב בקוצר רוח, בעוד צבי מביט מעלה לשמים וממלמל. כשעמד לסיים הביט במיכאל.
"האם אתה בריא, מר פיין? האם אתה רוצה גם ברכה מיוחדת לבריאות?"
"לא, אני בסדר". כאב הראש שלו חלף כעת.
"אולי יש לך בן משפחה חולה?"
"לא, צבי. כולם בריאים כשוורים".
"מה עם הכסף? איך העניינים בתחום הכספי?"
מיכאל עמד לומר שהוא בסדר גם מבחינה זו, אך בפעם הראשונה מזה עשרים שנה שהוא חש מבוהל וללא שליטה. כל חסכונותיו הלכו! נעלמו! לא היה לו הכוח להמשיך למלא את חובותיו של עורך דין, שכמוהן כעונש, למשך עשרים שנה נוספות. הוא היה שחוק מבעיותיהם של אנשים אחרים ומגישותיהם כפויות הטובה.
"צבי, אני מחוסל".
"היה זה תורו של מיכאל להשפיל מבטו. הוא בהה מטה משך זמן רב, וצבי הוסיף להחזיק בידו.
"אדם עובד כל חייו, צבי, וביום חמישי גרוע אחד הכל יכול להילקח ממנו".
"כן... תודה לא-ל".
ואז עשה צבי משהו שמעולם לא עשה קודם לכן. הוא שם את שטר ה-100 דולר חזרה בידו של מיכאל פיין.
"הנה, מר פיין. אולי כדאי שתשמור את זה".
מיכאל היה המום. הוא בהה בשטר. מאה דולר. סכום שבקושי הספיק לשלם על ארוחה במסעדה טובה יחסית בסאנשיין, שם התרגלו בני משפחתו לאכול. כמה הנאה יפיקו משטר זה בן מאה הדולרים? הוא הביט בצבי פופצ'יק. שטר של 100 דולר יביא לאיש הזה שמחה לימים רבים.
מיכאל החזיר את השטר לידו של צבי. "אני מעדיף לקבל את הברכה שלך, צבי".
"אתה בטוח, מר פיין?" אמר צבי כשהוא אוחז בשטר בידו הגדולה.
"כן".
צבי לחץ חזק יותר את ידו של מיכאל, הביט לשמים והתפלל בדבקות. כאשר שמט את ידו של מיכאל, שני הגברים חייכו זה לזה.
מיכאל צעד לעבר הדלת הקדמית וצבי בא אחריו. ברגע אחרון זינק צבי לפניו ופתח לו את הדלת. מיכאל עמד להיכנס פנימה, אך חלף זאת עצר על הסף. צבי הביט בו, מבולבל.
"אתה לא נכנס?" שאל צבי.
"מה אתך?"
"אני?"
"כן, אתה לא נכנס פנימה, צבי?"
"להגיד לך את האמת, מר פיין, לא חשבתי שתרצה להתפלל עם מישהו כמוני".
מיכאל משך בכתפיו ונכנס פנימה. צבי שב למקומו והמתין עד שחבר הקהילה הבא יגיע מאזור החנייה. בעוד הוא ממתין, שמע את הדלת הקדמית נפתחת מאחוריו בחריקה קלה. הוא פנה לאחור והביט.
מיכאל פיין עמד שם כשהוא מחזיק את הדלת פתוחה ומסמן לצבי להיכנס.
כתוב תגובה