מגמת ספר זה היא לגעת בשאלות יסוד הקשורות לעצם מהות היהדות. ברם קיימת שאלה נוספת שעולה בחשיבותה על השאלות הקודמות: האם ההבנה קודמת לעשייה? האם מותר ליהודי להתנות את קיום המצוות בהבנתן?

מקבלת התורה בסיני, אנו לומדים בפירוש שבני ישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע", כלומר הסכימו בקבלת עול וללא תנאי לקיים מצוות, גם כאלה שאינן נתפשות בשכל. אף כי שומה על כל יהודי באשר הוא ללמוד ולנסות להבין ככל יכולתו, אל לו להתנות את אורח חייו ע"פ תורה, בהבנה ורכישת ידע מקדים.

ראשית, יש לשמור הלכה למעשה על ציווי התורה, מתוך ביטחון מלא שבמוקדם או במאוחר תובן גם משמעות והערכה עשייתן. מי שמנסה לשנות את הסדר, היינו להקדים לימוד והבנה לעשייה, שוגה בשני מובנים. האחד, את חיסרון אי קיום המצוות אין ניתן להשיב ושנית, בכוח עצם קיום המצוה, שמאחדת ומקשרת בין זה שמצווה לזה שמקיים, לפעול לקבלת כוחות נוספים שיסייעו בהבנה נעלה יותר. לדוגמה, האין בטענת אדם חולה, שמסרב לבלוע את הכדורים שנרשמו לו ע"י הרופא, כי עליו להבין את דרך השפעתן על בריאותו, משום טפשות גמורה? ודאי שללא התרופות הוא עלול להיחלש עוד יותר ולהחמיר את מצבו. גישה מעין זו היא חסרת כל היגיון, באשר הכרת מרכיבי התרופה אינה הכרחית לעצם פעולתה. אדרבה, בכוח התרופה לגרום לצלילות מחשבתו ותגבור הבנתו בדבר יעילות המרשם שברשותו.

להרחבת הנושא נוסיף כי עולמנו מנוהל מלמעלה כמערכת מאורגנת למופת, שבה אין פרט שהוא מיותר או חסר, להוציא תחום אחד: מסיבות שמובנות רק לבורא, האדם הוא בעל הבית על הבחירה לשתף פעולה עם אותה מערכת ולפעול לקידומה ושגשוגה, או, חלילה, להתנגד לה ולגרום לחורבנה. מכאן שימי האדם קצובים לו בדיוק מוחלט על מנת שיוכל למלא את שליחותו כאן למטה. לכן, זה שמבלה את זמנו לריק ונותן לימים, לשבועות או אף לשנים לחלוף, מבלי לפעול למיצוי תכליתו, גורם הפסד בלתי הפיך לעצמו ולעולם כולו.

העולם הגשמי והעולם הרוחני הם מהות אחת בלתי נפרדת, כשם שגוף האדם מאוחד עם עצם הנשמה. במילים אחרות, לפנינו כוח מאחד אחד שפועל על כל המערכת העולמית ולא, כדעת עובדי האלילים הקדמונים, שהאמינו בקיומן של שתי מערכות נפרדות. משום כך ביכולתנו להבין עניינים שונים הנוגעים בנשמה, מתוך הקבלתם לגוף הגשמי.

גופנו זקוק למרכיבים שונים, כמו אוויר ומזון, שנצרכים במינון מסוים. כל מחשבה, דיבור או לימוד עיוני אודותיהם, אינם מהווים תחליף כלל ועיקר. כל מידע שנצבור על אותם מרכיבים, לא יוסיף לבריאותנו בכהוא זה, עד שלא נעשה בהם שימוש בפועל ולא עוד אלא שהתעלמות מצרכי הגוף הבסיסיים, עלולה להשפיע לרעה על כוחות המחשבה והריכוז של הנפש. מכאן ברור שהגישה הראויה להבטיח את בריאותן הפיזית של הגוף, היא לא ע"י הקדמת הלימוד למעשה, אלא להיפך: על ידי פעולות כמו נשימה, אכילה נכונה ושתייה, שבכוחם לחזק את כל כוחות הנפש.

באותה מידה גם הנשמה דורשת את מזונה הרוחני דבר יום ביומו, היינו שמירת מצוות התורה תחילה ולימוד משמעותן בהמשך.

כל יום שחולף על היהודי ללא תורה, הוא חיסרון שלא ניתן להשלימו, עבורו ועבור העם היהודי כולו, באשר כל ישראל ערבים זה לזה וכולנו אגודה אחת. יתרה מזו, יהודי שאינו ממלא את תפקידו כיהודי, פוגע גם במערכת הכלל עולמית וכל ניסיון להפריך מסקנה זו, נידון לכישלון מראש.

מאמינים, בני מאמינים

התורה מגדירה את העם היהודי כעם של "מאמינים בני מאמינים", כלומר מלבד אמונתם הפרטית, כל אחד מעצם השתייכותו לעם היהודי, יורש את אמונת אבותיו, דור אחר דור עד אברהם אבינו, שלימד את זרעו אחריו להכיר בבורא העולם שהוא מקור הטוב ומקור הברכה. בדרך העולם, אם כל מכשיר שמשווק החוצה, מלווה בחוברת הדרכה שמלמדת כיצד להפעילו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעולם הרחב, אליו הצמיד הבורא הוראות תפעול בצורת התורה הקדושה, לבני האנושות כולה ולבני העם היהודי בפרט. הוראות חיים אלו וחיי המשפחה בכללן, נמסרו בסיני והועברו מדור לדור, לא בראשי פרקים בלבד אלא בצורתן המקורית.

מכיוון שמקור מצוות התורה ויישומן בפועל הוא בחכמה האלוקית האין סופית, הם אינם נתונים לשיקול דעת אנושי. שכל האדם מטבעו הוא מוגבל, בלתי מושלם ולוקה בחסר, שכן מאחר שהוא מתפתח עם הזמן, לכן הוא נתון לשינוי מתמיד.

בתולדות ימינו נמצאו אותם שחוננו במוחות גאוניים מאין כמותם ואעפ"כ הם הכירו במוגבלותם, נוכח חכמתו של הבורא, תורתו ומצוותיו. מתוך עמנו צמחו הוגי דעות עצומים ופילוסופים רמי מעלה, שלא רק שקיבלו עליהם את עול התורה ומצוותיה, אלא שהם אלו ששימשו מורי דרך רוחניים, לאורם אנו צועדים עד עצם היום הזה. מאידך, היו יחידים או קבוצות, שהתנגדו בכל תוקף לדרך התורה, אך חלפו מן העולם או לדאבוננו ממשיכים להטיל ארס בעם ובאנושות כולה. כל מי שבקי מעט בהיסטוריה היהודית, ימצא אל נכון סימוכין לדבר.

קבלת המסורת הקדושה ללא תנאי וללא עוררין, אינה שוללת כל ניסיון להבנה שכלית. בתוך תחומי המגבלות האנושיות עדיין קיים כר נרחב להעמקת הידע והעשרה עצמית, כל עוד הכיוון הוא כשר. ה' בחסדו הגדול חנן אותנו בתובנות שיסייעו בעדנו להשיג את טעמן של חלק מהמצוות, תובנות שמעמיקות ככל שאנו מיישמים אותן הלכה למעשה בחיי היום יום. לגבי היהודי, הרגשת ה"אשרינו מה טוב חלקנו" כחלק מהעם הנבחר, היא הדרך להשיג שלוות נפש ואושר אמיתי בחיים, מבחינה רוחנית וגשמית גם יחד.

איך להתמודד עם הספק

כלל לא יעלה על הדעת שבן תמותה יעורר שאלות לגבי טעמן של המצוות. יהיה זה אך יומרני ואף מגוחך להשוות את השכל האנושי עם השכל האלוקי, שאז אנו מצמצמים את חכמת הבורא לשכל הנברא. לשם המחשה, איננו יכולים לצפות מתינוק קטן שיבין את הערך התזונתי של מאכל מסוים, כפי שהוא מובן ע"י פרופסור שהקדיש את כל חייו לנושא, גם אם ההבדל ביניהם הוא יחסי במונחי גיל והשכלה. על אחת כמה וכמה כשההבדל הוא מוחלט, שאז לא תיתכן כל השוואה בין הבורא לנברא.

על רקע זה מובנים דברי התורה, לפיהם כל ספק וקושי שמתעוררים בענייני קדושה, מהווים ניסיון באמונה בה', ניסיון שמראש ניתנים לאדם כוחות לגבור עליו, שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה ינסה את האדם בדבר שהוא למעלה מכוחותי. אדרבה, כגודל הניסיונות, כן גם מידת היכולות לנצחם.

מי שנופלת לו מחשבה שמנסה להניא אותו מדרך התורה, אינו צריך ליפול ברוחו, כפי שמסביר רבי שניאור זלמן בתחילת ספר התניא, שלכל אדם יש "נפש בהמית" המחוברת לגוף הגשמי, ממנה באים בלבולי השכל, עד כדי הורדה מדרך הישר. מצד שני, מול אותה "נפש בהמית" ניצבת ה"נפש האלוקית" שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, מהותו ועצמותו האמיתית של היהודי. לכן, לא זו בלבד שאפשר ואפשר לגבור על אותן מכשלות גשמיות, אלא שכפי שמעידים חכמינו, "הבא להיטהר, מסייעין בעדו מלמעלה".

מעבר לכל, כל יהודי צריך לשים מבטחו בה' באמונה תמימה, כפי שכתוב, "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", היינו שיסיר מעצמו כל דאגה וחרדה הגורמים לו למבוכה ובלבול בעבודת ה'. הידיעה שמלכו של העולם, הוא שדואג לכולם יחד ולכל אחד ואחד בנפרד מתוך אהבה רבה, נוסכת הרגשת ביטחון ושלווה.

מובן מאליו שמי שמוטרד בשאלות או בספקות כאלה ואחרות, אינו צריך להתבייש ולמנוע עצמו מקבלת תשובות, בתנאי שאותן שאלות וספיקות אינן משפיעות לרעה על אמונתו התמימה בה', בתורתו ובמצוותיו. תנאי זה שכבר התקבל ע"י כלל האומה במעמד הר סיני, שאז הכריזו כולם פה אחד "נעשה ונשמע", הוא עיקרון המנחה את עמנו מיני אז ועד עתה. אלא שאחרי ה"נעשה", מגיע שלב ה"נשמע", תחילה צעידה בדרך התורה באמונה תמימה כשבהמשך מגיע שלב ההבנה וההעמקה. רק תהליך שכזה יכול להבטיח עבודת ה' בשלימות גמורה.

ללא צביעות

מצב שבו חלקן של הרגשות או הפעולות אינן תואמות את אורח החיים ע"פ תורה, אינו מורה על צביעות כלל וכלל. הסתירה אינה קיימת בהנהגה התואמת לרצון ה', אלא להיפך בכזו שמתנגדת לו.

נקודה זו מתעצמת בדברי הרמב"ם, לפיהם אם יהודי הוכרח ע"י גורם חיצוני לקיים מצווה, אין מקום לטענה שהמצוה נעשתה בכפיה, אלא אחרי הכל, זהו רצונו החופשי. הסיבה היא כי כשם שכל מצוה מושרשת בטבע, כך כל יהודי מטבעו חפץ לנהוג בדרך הטובה, אלא שלפעמים צצות נסיבות שמעלימות את רצונו או מנטרלות את כוח עשייתו. כוח זה, לפי הרמב"ם, הוא היצר הרע, שמנסה כל העת להכשיל את האדם ולמנוע ממנו להתנהג בהתאם לטבעו האמיתי. לפיכך הגורם החיצוני, או האיום שגרם ליהודי לקיים את המצוה, אינו כוח שמסית אותו לשנות את טבעו, אלא הוא זה שמסיר את הנסיבות שחוסמות בעדו להגשים את רצונו האמיתי.

כיצד להתחיל

התורה מספרת שכיבוש הארץ המובטחת, לא נעשה בפעם אחת, אלא שלב אחר שלב. בדומה לכך, במובן העמוק יותר, גם כיבוש ה"אני" הפרטי צריך להיעשות בשלבים זה אחר זה ולא ע"י שינוי מהפכני. אמנם במצבים מסוימים, שינוי שכזה הוא בלתי נמנע, אך בכללות, מן הראוי שתהליך החזרה למקורות יתבצע בהדרגתיות ובשיקול הדעת ולא בחיפזון בלתי נשלט.