מטבעו, כל אדם שנמצא במצב של סבל וכאב, מעורר שאלות. תשובה כללית אחת המסתברת בשכל, אם כי הלב מסרב לקבלה בשעות מצוקה, היא כי לא יעלה על הדעת להגביל את הנהגת הבורא באופן שתובן ע"י הנברא האנושי.
כשם שאין לצפות מתינוק להבין את רעיונותיו ופעולותיו של פרופסור מלומד, אף כי זה האחרון היה בעצמו לפני שנים בגילו של התינוק ויתכן שבתינוק טמונות יכולות שעל ידן הוא עשוי בעתיד אף לעבור את הפרופסור, כך ועוד יותר מזה לאין ערוך, כשמדובר בשכלו האין סופי של הקב"ה לעומת שכלו המוגבל והמצומצם של התינוק.
בעיקרו של דבר טמונה הידיעה כי הפער בין הבורא לנברא הוא מוחלט. רבותינו קובעים כי על האדם לקבל בשמחה את הטוב הצרוף, באותו אופן שהוא מקבל את הבלתי מובן, באמונה תמימה ש"כל מה שה' עושה, הכל לטובה".
אלא שגם אם השכל מחייב הבנה שכזו, מכל מקום בשעת צער האדם מתקשה לקבל תנחומים.
עם זאת, הקב"ה חנן באדם חכמה רבה להשיג אמיתות כאלה ואחרות, לפיהן הנשמה היא אל אנושית, חלק אלוקה ממעל. כשמגיע זמנה לחזור למקורה השמיימי, הנשמה נפרדת מהגוף וממשיכה את חייה הנצחיים בעולם רוחני שכולו אמת.
מובן שעזיבת הנשמה את הגוף (מכל סיבה שהיא, עקב תאונה קטלנית, מחלה או גורמים אחרים), פוגעת אך ורק באיברים חיוניים של הגוף ולא, חלילה בנשמה עצמה.
נקודה נוספת שמתחייבת בשכל הישר, היא שמשך חיי הנשמה כאן למטה בלבושי הגוף הגשמי, הנשמה מוגבלת בכמה תחומים ע"י הגוף (כמו באכילה או שתיה). אפילו הצדיק, שכל חייו הם קודש לה', אינו יכול להימלט ממיצרי סביבתו הגשמית. לכן, כשמגיע זמנה לשוב למעלה ל"ביתה", הנשמה משתחררת מכבלי הגוף והסביבה ועתה היא מתענגת בחופשיות מכל השפע הרוחני שאופף אותה, בהיותה קרובה וסמוכה לבורא. משום כך, עצם המחשבה על כל האמור לעיל, הוא מצדו נחמה גדולה.
אך אם הפסק החיים משחרר את הנשמה, מדוע התורה מצווה על ימי אבלות? אלא שלאמיתו של דבר, אין שום סתירה בנידון, מאחר שהתורה מכירה ברגשות הטבעיים של צער באובדן אדם יקר מהמשפחה, שפטירתו מותירה חלל ריק בלב כל קרוביו ונוכחותו בגוף בשר ודם חסרה ביותר. זו הסיבה שהתורה קבעה משך זמן מוגדר שבו הקרובים יכולים לתת פורקן לרגשותיהם, כדי להקל עליהם לשמור בהמשך הדרך על איזון נכון והסתגלות בריאה.
אולם מי שמרשה לעצמו להיגרר ע"י רגשות הצער מעבר לגבולות אותן הציבה התורה, מלבד פגיעתו בעצמו, באחרים ובנשמה שאבדה, הוא מוכיח שרגשותיו האישיים יקרים לו יותר מאותה נשמה שהלכה לעולמה והתעלתה לגבהים רוחניים של שמחת אין קץ. אדרבה, רגשות צער מוגזמים שמקורם באהבה הרבה על אובדן אדם אהוב, למעשה גורמים כאב לנפטר, כיוון שנשמתו ממשיכה לגלות עניין בנעשה עם קרוביה שנותרו בעולם הזה ועתה יש ביכולתה לראות (אפילו טוב יותר מאשר לפני כן) את מעשיהם ולשמוח בשמחתם.
עתה, כשהנשמה היא נצחית ואינה כבולה ע"י מיצרי הגוף, יש באפשרותה "להביט" על הנעשה בקרב המשפחה. אבל עמוק שהוא מעבר לגדרי ההלכה, גורם לנשמה מורת רוח רבה ששוללת מצב של שקט ומנוחה.
יתרה מזו, גם בזמן מסעה עלי אדמות, הקשר האמיתי בינה לבין הסובבים אותה בחוג המשפחתי, אינו קשר גשמי אלא רוחני. לא הבשר והעצמות הם עיקר האדם, אלא דווקא אופיו ותכונותיו הרוחניות. מאחר שקשר זה הוא בל ינתק, על כן כל מי שנשמה זו הייתה יקרה לו, צריך להשתדל עוד ועוד לגרום לה קורת רוח ולסייע לה ע"י דביקות גדולה יותר בתורה בכלל ובתחומי היהדות המיועדים להנצחתה, להתעלות מעלה מעלה. על כן אין להוסיף על ההלכות המדויקות הקשורות ל"שבעה" ול"שלושים" ויש לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.
הדבר היחיד שנשמת הנפטר אינה יכולה לפעול בעולם הזה, הוא שמירת המצוות, שנעשות רק בהיותה מלובשת בגוף הגשמי. ברם הוספה קטנה במצוות ומעשים טובים לזכות ולתועלת הנשמה היקרה ע"י הקרובים, משלימה חלקית את החסר שנוצר. ימי ה"שבעה" הם ימים של כאב ואבל על אותה נשמה אהובה שהלכה לעולמה, עולם האמת. התורה קוראת לנשמת היהודי "נר ה' ", שכן תפקידה בעולם הזה להפיץ את האור האלוקי. משום כך פרידתה מהעולם הזה היא סיבה לאבל במסגרת ההלכה. אך בל נשכח שהנשמה היא נצחית ובפרידתה מאתנו שהיא ע"פ רצון ה', ללא ספק חבוי טוב אמיתי.
אולם ככלות הכל, תפקיד ה"שבעה" הוא להביא למצב ש"החי יתן אל לבו" (קוהלת ז': ב'), שהנותרים בחיים יפשפשו במעשיהם ויתקנו את דרכיהם ע"י קיום תורת אמת שהיא תורה נצחית. מאחר שבעקבות עזיבת אותה נשמה, נוצר בעולם חסר באותן מצוות ומעשים טובים שנעשו על ידה בהיותה בין החיים, על קרוביה וידידיה להשלימו ע"י הוספה מרובה מצדם.
כתוב תגובה