הייתה זו שעת צוהריים כשההלך הזקן נכנס לשערי הרובע היהודי של בגדד. השוק, שבו נהגו סוחרים מארצות רבות להציע את בדיהם, תבליניהם ושאר מרכולתם, היה שומם באופן תמוה ליום שכזה. עיניו הבוחנות של הזקן נחו על המבנה המפואר ביותר באזור אותו זיהה מיד כבית הכנסת הגדול. הוא שם פעמיו לעברו, נכנס אל החצר שהקיפה אותו והתיישב לנוח, ואחר כך פתח את צרורו הקטן ושלף מתוכו כמה תאנים מיובשות, בהן ביקש לסעוד את ליבו היָגֵעַ.

ואולם, בטרם הספיק לפתוח בארוחתו, שמע קול המולה רבה הבוקע מהיכל התפילה. כשהציץ פנימה נגלה לעיניו מחזה קורע לב – מאות יהודים קוראים פרקי תהילים בבכי מר ובתחנונים.

"מה אירע?" שאל את היהודי הראשון שאת תשומת ליבו הצליח ללכוד.

בחיפזון, בקול מלא ייאוש, סיפר לו האיש את השתלשלות האירועים כמיטב יכולתו. השליט גזר על קהילת יהודי בגדד להביא לידיו את המנהיג היהודי שיכול לחולל ניסים כפי שעשה משה רבנו. והיה אם לא יציגו בפניו עושה-נפלאות שכזה, יגורשו כל היהודים מבגדד! בצל האיום הקשה, גזרו חכמי הקהילה תענית ציבור והקהל כולו התאסף בבית הכנסת הגדול לבקש ישועה והצלה מריבון העולמים.

באורך רוח, ניגש האורח החכם ליהודים נוספים ובירר גם אצלם על המתרחש, עד שהרכיב את כל חלקי הסיפור לכדי תמונה שלֵמה:

מוסטפה, יועצו הבכיר של מושל העיר, הנו שונא ישראל מובהק. הוא שם לו למטרה להכחיד את יהודי בגדד, או לכל הפחות להביא לגירושם לצמיתות מן העיר. הוא שכנע את המושל שהיהודים אינם רק כופרים המכחישים את נבואת מוחמד, אלא שהם גם גנבים ושקרנים הראויים לגירוש מיידי.

בתחילה היסס השליט להאמין לדברי יועצו, אך לאחר שזה הִכְבִּיר להשמיע באזניו תיאורים מסמרי שיער על המכות הנוראיות שהביא משה מנהיג היהודים על פרעה מלך מצרים, החשש מפני הסכנה האורבת לו מיכולותיהם העל-טבעיות של מנהיגי היהודים השתרשה עמוק בליבו. הוא השתכנע שעליו להקדים תרופה למכה ולהוציא צו המחייב את היהודים להביא בפניו את עושה הנפלאות שלהם או לעזוב את בגדד לאלתר.

רגעים אחדים ישב הזקן החכם והרהר בינו לבין עצמו, ואז ניגש לאחד הרבנים שישבו בקדמת בית הכנסת ולחש דבר-מה על אוזנו. עד מהרה החלו כל פרנסי הקהילה להסתודד ביניהם, ולפתע נשמעה דפיקה רמה על הבימה, ואחד מהם נשא את קולו: "אורח זה הפוקד את עירנו אומר שיש באמתחתו תכנית פעולה לביטול הגזרה הרעה. הוא ייגש מיד אל המושל וינסה להצילנו. אם תִּצלח דרכו – מה טוב; ואם חלילה ייכשל – יצהיר בפני המושל כי פעל על דעת עצמו בלבד. ולא נשלח על ידינו. בינתיים, אנו נמשיך להעתיר בתפילה להצלחתו!"

נסע האיש אל הארמון, הלם על שערי הכניסה והכריז: "הנני פה לבקשת מושל העיר. אנכי היהודי המסוגל לחולל מופתים כבירים, ואני דורש להיפגש מיד עם המושל!". חיש קל מצא עצמו הזקן עומד פנים בפנים עם שליט בגדד.

"ובכן," פתח השליט, "אתה טוען שביכולתך לחולל ניסים כמשה. מה אתה יודע לעשות?"

עשרות האנשים, מאופה וליצן החצר ועד לשומרי המלך ויועציו, נעצו מבטים בזקן בעל הזקן הלבן והעיניים היוקדות. "ברשותך," אמר הזקן ברוגע "לנגד עיניכם הרואות, אכרות את ראשו של אדם בחרב, ולאחר מכן אחבר אותו בחזרה ואקים אותו לתחייה!"

השליט חייך במבוכה והעיף מבט סביבו, מבלי לדעת מה לחשוב או כיצד לעכל את ההצעה המוזרה שנחת לרגליו. אולי האיש העומד מולו מטורף לחלוטין, אך אולי הוא דובר אמת; סוף סוף, הוא נראה בטוח בעצמו להפליא, ודיבר בשכנוע עמוק כל כך! ומה אם הוא דובר אמת? הוא עוד עלול להפליא את מכותיו הנוראות בו ובממשלתו על שהטיל ספק בדבריו...

תוך כדי שהשליט תפוס בהרהוריו, המשיך הזקן: "אך ישנו תנאי אחד שבלעדיו המופת לא יצליח. האדם שאת ראשו אערוף חייב להיות חכם באמת. למעשה, זה צריך להיות האדם הנבון ביותר תחת ממלכתך. שאם לא כן, ראשו לא יתחבר למקומו כראוי לאחר שייכרת".

השליט, שסקרנותו גברה עליו, החליט שעליו לראות במו עיניו האם היהודי דובר אמת. הוא סקר במבטו את הנוכחים בחדר עד שעיניו נחו על מוסטפה, יועצו הבכיר והאיש שהצליח לשכנע את השליט זה מכבר כי הוא האיש החכם ביותר בממלכה. בטרם הספיק השליט להוציא הגה מפיו, זעק מוסטפה בגרון ניחר ובעיניים רושפות: "לא, הוא משקר! היהודי הזה מתחזה! הוא אינו יכול באמת לערוף ראש של אדם ולחברו מחדש!"

"ייתכן שאתה צודק" השיב השליט, "אבל מה אם נסרב להצעתו בעוד הוא דובר אמת? בוודאי אינך רוצה לסכן את הממלכה כולה! הלא אתה ולא אחר הוא מי שייעץ לי להרחיק את כל היהודים מעירי פן יבולע לי ממנהיגיהם הרעים והמסוכנים!"

"הביאו את החרב מיד!" קרא השליט "מוסטפה החכם התנדב למשימה!"

לשמע הדברים החל מוסטפה צווח ברעדה: "לא, אני מודה! איזה אוויל הייתי כשהצעתי לגרש את היהודים! טעיתי לחלוטין, לעם היהודי אין שום כוחות על-טבעיים!" מוסטפה נס על נפשו אל מחוץ לארמון, ועקבותיו לא נודעו עוד לעולם.

השליט ביטל את גזירת גירוש היהודים, הוא הודה ליהודי הזקן על בואו, והכריז כי מעתה היהודים מוזמנים להתגורר בעיר ולתרום כמיטב כישוריהם המוכחים למען פיתוחה ושגשוגה.

האיש שב לבית הכנסת הגדול כדי לבשר לכל הקהילה את הבשורה הטובה. פרץ גועש של שמחה והודיה לה' מילאו את הלבבות, שולחנות נערכו ומולאו בכל טוב בשביל סעודת הודיה לה' על נס ההצלה הגדול. ואז, בחסות המולת החגיגה, חמק הזקן החוצה בשקט ובחף ויצא את העיר בטרם הספיק אפילו איש לשאול לשמו. יש אומרים שהיה זה אליהו הנביא. יש אומרים שהיה זה מקובל גדול. ואחרים מאמינים שהיה זה פשוט יהודי שצרת אחיו היהודים נגעה לליבו כאילו הייתה זו צרתו שלו עצמו.

***

הסיפור הזה עוזר להאיר זווית מעניינת בחג הפסח: לכל חג יש את המצוות המיוחדות לו, אולם רבות מהמצוות הללו אינן מקוימות על ידי כולם במידה שווה. לדוגמה, בראש השנה רובנו מסתפקים בשמיעת קול השופר בעוד אדם אחד, המיומן בכך, תוקע בו בפיו; בחנוכה, ראש המשפחה מדליק את נרות החנוכה כנציג של יתר בני הבית. לעומת זאת, בחג הפסח כל אחד ואחת חובה על כל אחד ואחת לאכול לכל הפחות כמות מסוימת של מצה. בפסח – כולנו חשובים באותה מידה.

יציאת מצרים הייתה התקופה שבה עמנו התלכד והפך לאחד. היציאה ממצרים כאומה מאוחדת הכשירה את הקרקע למצווה שהלל הזקן ראה בה את תמצית התורה כולה: אהבת ישראל. גיבור הסיפור הזה הוציא מן הכוח אל הפועל את מה שכולנו יודעים שהוא אמת לאמיתה: שכל אחד מאיתנו שלם רק כאשר אנו עושים כל שביכולתנו כדי להבטיח שכל יהודי ויהודייה יזכו לכל צרכיהם – הגשמיים והרוחניים.

זו אולי הסיבה לכך שההגדה של פסח פותחת בהזמנה "כֹּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל!" (כל הרעב יבוא ויאכל), כי שולחן החג שלנו שלם רק כאשר הוא פתוח לרווחה גם עבור יהודים אחרים.