ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים; [אשר עשה את] ...כל האותות והמופתים אשר שלחו ה' [את משה] לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, י–יב).

"לעיני כל ישראל" - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת: חסלת פרשת וזאת הברכה." (פירוש רש"י לפסוק שלעיל).

מה גבוה יותר?

מה בא קודם, התורה או העם היהודי? האם העם נמצא כאן אך ורק כדי לקיים את התורה ואת מצוותיה? או שהתורה נמצאת כאן אך ורק כדי לחשוף את עושר הנשמה? או שמא מהווים התורה והעם היהודי שלמות אחת בלתי נפרדת?

כאשר ראה משה את בני העם עומדים וסוגדים לעגל הזהב עמדו בפניו שתי אפשרויות. האחת – התורה. האחרת – בני עמו. אך הוא לא היה יכול לבחור בשתיהן גם יחד, כיוון שאם היו בני עמו מקבלים את התורה במצב שאליו הם הידרדרו, הם היו נכחדים.

בלי שמץ של היסוס השליך זרק משה את לוחות הברית והציל את עמו.

כלומר, תמיד יש משהו בבני העם הזה שקיים אפילו כאשר הם חוטאים את החטא הנורא ביותר. משהו שעושה אותם אפילו ליותר בעלי ערך מן התורה עצמה, מחוכמתו הנשגבה ביותר של אלוקים.

נראה אם-כן, כי הנשמה יותר גדולה ונשגבה מן התורה.

עם זאת, איך נוכל לדעת בבטחה שכך הוא הדבר? כיצד נוכל לדעת מהו ערכם של חיי אדם באשר הם? –– רק משום שהתורה מספרת לנו את הסיפור הזה. בלי התורה, לא היינו יודעים מהי גדולתם של הנשמה ושל בני עמנו.

לפנינו לפיכך שני צדדים למטבע: הנשמה לא יכולה להגשים את גדולתה בלי התורה, ולא ניתן לרדת לעומק פשר התורה לפני שלוחותיה מנותצים למען בני העם.

לכן, התורה האולטימטיבית, כפי שאלוקים באמת רצה שתהיה מתקבלת, יכלה להיכנס רק מרגע שמשה הקריב אותה למען בני עמו. רק אז הגיעה התורה, כשנתנה מקום לסליחה, להשקעה אנושית, למה שהוא מעבר למלות החוק היבש; התורה במהותה, שכן היא מאוחדת עם העם המקבל אותה.

לפרוץ גבולות

כל מה שמקבל האדם מגיע באריזה סופית. אמת כי הבלתי-ניתן-לידיעה, מקור החוכמה והברכה, הוא אינסופי. אבל אנחנו איננו אינסופיים. לכן, אנו יכולים לקבל את החוכמה והברכה רק פיסה-פיסה, בצורת חבילה.

אפילו הלוחות שנשא משה מטה במורד הר סיני היו מוגדרים ומוגבלים. הייתה בהם סדרת חוקים מוגבלת, לא יותר ולא פחות. אם אדם יציית להם, הוא טוב. אם לא – הוא רע. סוף פסוק.

וכך, כאשר ראה אלוקים את משה מתאבל על הלוחות השבורים, אמר לו, "פעלת נכון בכך שניפצת את הלוחות. שכן, עכשיו תקבל תורה שתוכל להרחיב אותה כגודל הים ויותר מזה".

עם הלוחות השניים באה גם יכולתה של התודעה האנושית להרחיב את התורה בתוך המסגרת הנתונה של התורה שבעל-פה. כמו כן, באה גם האפשרות שאדם יהודי עשוי להיכשל ובכל זאת לשוב למקומו אצל אלוקים.

כך הוא הדבר גם ביחס לכל כישלון. למעשה, יש רק דבר אחד היכול לקדם אותך יותר מהצלחה, וזהו כישלון. כשאתה מצליח, אתה שלם ומלא. זה נהדר, אבל עם השלמות לא ניתן לפרוץ אל מעבר לגבולות יקומך הפרטי.

כשאתה נכשל, אתה שבור. אתה מביט בפיסות עצמך המוטלות על האדמה ואומר, "זה חסר כל ערך. אני חייב להתקדם מעבר לזה".

וכעת, אתה יכול לברוח. אתה יכול לצמוח ולהצטרף לאינסוף. הקליפה נסדקה, קליפת יצור חי. עכשיו אתה מגלה כי אלוקים בכבודו ובעצמו היה חבוי בפנים. אתה מגלה את האינסוף.

התורה כולה

מדוע לא להישאר שבור? כשאתה שבור, אתה יכול להגיע לגבהים הרמים ביותר. כשאתה כלום, אתה יכול לקבל את הכל.

אבל לא נוצרת רק כדי לקבל. עליך גם להתייצב בפני העולם האמיתי ולקרוא שוב ושוב תיגר לחוצפתו. כדי לעשות זאת, אתה זקוק לשלמות עילאית, כאילו היית אדם בגן העדן לפני הנפילה. אתה זקוק לשלמות, כפי שהלוחות השניים היו שלמים.

ברגע שבני העם הגיעו לסליחה ולכפרה לכישלונם, נאמר למשה לחצוב זוג לוחות חדש. אלה לא יהיו יצירתו של אלוקים כמו הראשונים, אלא הישג של עבודה אנושית. הזכות להם התקבלה באמצעות כפרה וחרטה מצד בני העם וכן הודות לתחנוניו העיקשים של משה. הלוחות האלה נשארו בשלמותם.

לחיות בפרדוקס

הן הלוחות השניים, השלמים, והן המקוריים, השבורים, הונחו יחדיו בארון הברית. כך גם, בארון לבך מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. ככלות הכל, כשתמצא את האינסופי, היכן תשימהו? בכלי השבור שלך? שם לא יוכל להישאר. בכלי חדש ושלם? לשם הרי לא יתאים.

לכן אתה מרשה ללבך לחוש שבור במרירות על היותו כלוא. ועם זאת, הוא מלא, בשמחת נשמתך חסרת הגבולות.

ואם תאמר, "אבל אין זה אפשרי! זה מעבר ליכולתו של יצור נברא להיות משהו וגם כלום בעת ובעונה אחת!"

אזי – אתה צודק. אין זה אפשרי. זה בדיוק היתרון שיש לאדם לעומת המלאכים: רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. זו התכלית שלשמה ברא אותך אלוקים. כדי לחבר את השמים עם הארץ. אינות והוויה. לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי.