קוראים וקוראות יקרים,
מכירים את השיר "דיינו" מה'הגדה של פסח'?...
לא, לא התבלבלתי. אני יודע שהחג הקרב ובא הוא חג השבועות... בואו ונחזור לרגע אל השיר החביב הזה ונקרא אותו יחד: "אילו קירבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה... די-דיינו, די-דיינו, דיינו דיינו"...
ועכשיו נעצור... מה בעצם אמרנו כאן?! שגם אם בורא העולם היה רק מביא אותנו להר סיני ולא היה נותן לנו עליו את התורה זה היה מספק אותנו... אבל מה בעצם מיוחד בהר סיני? לא חיכה לנו שם מלון חמישה כוכבים עם ספא מפנק אחרי ההליכה המייגעת במדבר. אז למה 'דיינו'?
כשהתורה מספרת לנו על אותם רגעים בהם עם ישראל הגיע אל ההר, היא רומזת לנו את התשובה.
על ההתכנסות למרגלות הר סיני מספרת לנו התורה: "ויחן שם ישראל נגד ההר", רש"י, פרשן המקרא, מתעכב בפירושו על כך שהתורה בחרה לבטא את חניית בני-ישראל בלשון יחיד (ויחן) ולא בלשון רבים (ויחנו), ומסביר: "כאיש אחד, בלב אחד". כלומר, למרות שעם-ישראל מנה מאות אלפי גברים, נשים וילדים, שררה ביניהם אחדות מופלאה.
בשבוע הקרוב נחגוג את ראש חודש סיון, היום בו עם ישראל הגיע להר סיני מתוך אחדות ואהבה. לפי לוח השנה העברי, נציין גם חמישים שנה למלחמת ששת הימים.
כל מי שחווה את מאורעות המלחמה ההיא, מספר על תחושת הדאגה המשותפת, על האחדות, על הרגעים בהם כל חילוקי הדעות שהיו קיימים בעם נעלמו והתפוגגו כלא-היו. כשקולו הנרגש של השדרן נשמע ברדיו: "הר הבית בידינו", כל אזרחי ישראל (והיהודים שבתפוצות) היו מאוחדים. איש לא זכר מיהו קיבוצניק, מי הגיע מתל אביב, מי עטה על עצמו בגדי קיץ קצרים ומי היה עטור זקן עבות ארוך – כולם הרגישו "כאיש אחד, בלב אחד".
הלוואי ונזכה לזכור וליישם את האחדות הנפלאה הזו גם בעתות שגרה.
שבת שלום וחודש טוב,
הרב מנדי קמינקר
