יעל ומשה (שמות בדויים) הגיעו אלי. זוג צעיר, מחפש דרך. בעיני הם זוג אמיץ משום שזוג שבא להתייעץ הוא זוג שלא בורח אלא מתמודד.

לאחר שהתגברו על המבוכה ובאומץ רב נפתחו בפני (לא היה פשוט עבורם להיפתח בפני אישה זרה), החלה התמונה להתבהר.

הם נישאו לפני כשנה.

החתונה הייתה שמחה ומרשימה במיוחד, אך כמו שכל זוג נשוי יודע החתונה האמיתית מתחילה... אחרי החתונה. רק אז מתחילים החתן והכלה את חייהם כזוג.

הדודות הטובות והדודים הנחמדים, הסבתות והסבים, השכנות והשכנים, החברות והחברים חזרו לשגרת חייהם. החגיגות נגמרו ומשה ויעל יצאו להפלגת חייהם בספינת החיים הפרטית שלהם. זה היום בו התחילו החיים המשותפים.

יעל לומדת לבשל למשה את המאכלים האהובים עליו. משה מקפיד לא להשליך את חפציו האישיים סתם כך על הספה כי יעל לא אוהבת בלגן מיותר. הם מתקרבים, לומדים להכיר אחד את השניה, שיחות נפש לתוך הלילה, מחליפים חוויות, קצת רכילות פיקנטית על חברים והרבה חיוכים.

מתחילה זוגיות יפה.

למשה ברור שעם כל הכבוד והאהבה להוריו, נאמנותו נתונה מעכשיו ליעל. היא משפחתו הראשונה. הוא מתחשב ברצונותיה ובהעדפותיה.

זה ברור למשה, אז למה ליעל זה... לא כל-כך ברור?

מדוע באמצע ארוחת הערב המשותפת היא עונה לטלפון ואחרי שהיא מנתקת היא מתנצלת ורצה לאימא שלה, כי זו האחרונה צריכה את עזרתה? אחרי הכול לא פרצה שריפה...

למשה אין בעיה שיעל תעזור לאמה, אבל לא על חשבון הזוגיות שלהם. כמעט מדי יום הוא חוזר הביתה אחרי יום עבודה לבית ריק כי יעל כמובן עדיין אצל אמה, עוזרת לה.

יעל בת רביעית אחרי שלושה בנים, טיפלה באחיה הקטנים, עזרה בקניות ובבישולים בבית אמה, מה שנקרא באלבוסטע.

בבית הוריה היא הייתה אימא שנייה, בשפה מקצועית מכנים זאת "דפוס עסקתי", דפוס התנהגות שהוא כמו עסק, תפקיד. והתחושה הנלוות לכך היא "בלעדי הבית לא יכול לתפקד."

הגבולות ברורים למשה. הוא לא משתף את הוריו בויכוחים שלו עם אשתו, בתוכניותיהם, בהעדפותיהם.

הוא כן מתייעץ עמם בדברים חשובים: היכן כדאי לרכוש דירה, איזו משכנתא הכי מתאימה להם. אבל הוא לא נותן להם להחליט בשבילו, ובטח שלא משתף אותם – או כל אחר אחר – בחייהם הפרטיים. אחרי הכול, לא צריך לספר לעולם על כל ויכוח, תוכניות או חלום.

אבל אצל יעל זה אחרת.

היא משתפת את אמה בכל פרט מהנעשה בביתה, כל שיחה של משה-אמר-לי ואני-אמרתי-לו, מה הוא חושב על..., מה הם מתכננים, היכן בילו אתמול ומהן התוכניות למחר.

משה מתחיל להרגיש שהוא נשוי לשתי נשים.

לא קשה לתאר את מצוקתו של משה לנוכח הגבול הדיפוזי (או חוסר הגבולות) של יעל עם אמה ו....נו איך לא, יום אחד הסיפור מתפוצץ.

משה יוצא בטריקת דלת כועס ומתוסכל לאחר שיעל הודיעה לו שהם לא יכולים לנסוע לשמחה של חבר שלו מפני שאימא שלה צריכה אותה.

הים סער והספינה הטלטלה.

טלפונים בין ההורים, רבנים, מורי דרך רוחניים.... ניסיונות פיוס עד לחזרתו של משה הביתה בתנאי שיעל תטפל ותשנה את התנהגותה.

השינוי

תוך כדי המפגשים הבינה יעל שמהרגע שמשה והיא התחתנו הם הפכו למשפחה לכל דבר, גם אם עדיין אין להם ילדים.

כשהבינה והפנימה, היא קיבלה על עצמה לבנות יחד עם משה מערכת של חוקים וגבולות שיאפיינו את התא המשפחתי הפרטי שלהם. כלומר להחליט ביחד במה משתפים את ההורים והעולם ובמה לא.

הצעתי להם שבתור התחלה, עד שיכירו יותר טוב האחד את השניה ואת הרגישויות אחד של השנייה, הם לא ישתפו אף אחד במה שקורה אצלם מבלי הסכמתו של השני, לפחות עד שהדברים יהיו ברורים לשניהם מתי, במה, וכמה אני יכול/ה לשתף אחרים בנעשה אצלנו.

זה לא היה קל ליעל. "על כל משפט שיוצא לי מהפה אני צריכה לחשוב 100 פעם"? רטנה.

"בינתיים כן" השבתי.

"אבל זה לא מרגיש לי טבעי" אמרה

אין ספק שיעל אכן הרגישה שההתנהלות החדשה היא לא טבעית. כל שינוי מרגיש לנו בהתחלה לא טבעי. לא סתם אנו קוראים לו שינוי. ומה שאנו רגילים אליו – גם אם הוא רע עבורנו – אנו רואים כטבעי.

חלק חשוב בבניית זוגיות בריאה זה לחשוב ולהתחשב בשני. בני זוג חייבים להבין שלפני שהם משתפים מישהו בחייהם, הם חייבים לחשוב טוב טוב האם הצד השני ירגיש נוח עם זה.

משה ויעל קיבלו הרבה שיעורי בית.

לבנות זוגיות זו עבודה. בלי להשקיע מחשבה וזמן, לא תיבנה זוגיות. זוגיות זו לא קפה אינסטנט. זוגיות זו עבודה לכל החיים. האם זו תהיה עבודה מהנה או מענה? הבחירה בידיים של בני הזוג.

הם ישבו יחדיו עם דפים ועטים, רשמו, מחקו, התווכחו, התפשרו וויתרו ולבסוף הצליחו לנסח מערכת חוקים וכללים המתאימה להם. הם התחשבו אחד ברצונו של השני. ההחלטות נבעו ממקום מאד מכבד. הם למדו להקשיב זה לזו.

הם החליטו יחד על זמני ביקורים אצל ההורים שלו וההורים שלה או אצל המשפחה המורחבת.

החליטו מתי אפשר ומתי אי אפשר לעזוב אחד את השנייה לטובת משפחת המוצא, חברים, חברות.

בחרו ערב אחד בשבוע לבילוי משותף בלי אף אחד, בלי טלפונים, ערב בו הם לא נפגשים עם ההורים או עם עם חברים וחברות. ערב שהוא רק שלהם.

הם גם החליטו שאם בזמן ארוחה משותפת אימא של יעל תתקשר ותבקש ממנה שתבוא לעזור לה עם הילדים הקטנים, יעל תסביר לה שזה בלתי אפשרי כרגע.

הצעתי ליעל שתשוחח עם אמה על כך שמעכשיו הדברים יהיו אחרת.

העולם לא יפול

תוך כדי המפגשים הבינה יעל שהאחריות שהיא לקחה על עצמה בבית הוריה זה בעצם "דפוס התנהגות עסקתי". דפוס התנהגות כזה אפשר להחליף באחר. בקשתי ממנה שתחשוב על תפקיד אחר שתוכל למלא במשפחת המוצא שלה כדי להמשיך להרגיש מחוברת למשפחתה מחד ולא לפגוע בזוגיות שלה מאידך.

ואכן יעל מצאה תפקיד אחר. היא תהיה זו שתזכיר לכולם כשיש למישהו יום הולדת, והיא גם תדאג תמיד לעוגה.

תפקידים במשפחה ניתנים לבחירה. גם אם לפעמים נראה לנו שזה כורח המציאות.

הרי בסופו של דבר אחיה הקטנים של יעל ילכו לישון גם אם היא לא תגיע, והקניות לשבת יבוצעו בכל מקרה, ואת תפקיד ה"אחראית על העולם" כדאי שתיקח על עצמה בביתה שלה.

סוף דבר

תודה לא-ל, לפני שבוע התקשרה יעל לאחל לי שנה טובה ובישרה לי שלפני שלושה חודשים נולד להם בן.

"אני מחכה לאחרי החגים" אמרה.

"מה יש אחרי החגים"? שאלתי.

"את יודעת" אמרה לי, "עד עכשיו היינו אחד ועוד אחת ועכשיו נוסף לנו דייר קטן ומקסים, אנחנו כבר לא רק אשתו של ובעלה של, אנחנו גם אימא של ואבא של, ואני מרגישה שהמערכת המשפחתית שלנו שבחודשים האחרונים הייתה ברורה, כבר לא ברורה. את יודעת, דברים משתנים".

"אין ספק" עניתי "תודה לא-ל נולד לכם ילד".

פתחתי את היומן וקבענו להיפגש אחרי החגים. גם אני מצפה למפגש בכליון עיניים.