דרושים מנהיגים

הרוחות עדיין סוערות בעקבות "ועדת וינוגרד", פרשנים, כתבים וסתם עמך עסוקים בלימוד המסקנות והפקת הלקחים. פלוני מאשים את אלמוני, ובמגרש הפוליטי צפויות תמורות של ממש.

בין היתר, עולה לדיון סוגיית המנהיגות. כתבות שונות השוו בין המנהיגים בימים עברו, שההגינות והיושר עמדו בראש מעיינם, לבין המנהיגים העכשווים שהשליטה, הכוח והמעמד מהווים עבורם עיקר, והשאר (הדאגה לצרכי האזרחים והחלשים) – טפל בלבד. אחד התבטא בייאוש: "בגלריית המתמודדים על הנהגת המדינה אין אפילו אחד שאפשר להצביע עליו… כמי שבכוח אישיותו ותבונתו יחולל את המהפך הדרוש".

דברי טעם. אכן, אנו זקוקים בדחיפות לדור חדש של מנהיגים. דור שיחונך כראוי. דור שבראש מעייניו תעמוד טובת הציבור, הקהילה והאזרחים.

כיצד נוכל לחנך דור שכזה? מה יביא את השינוי?

אולי, התשובה טמונה איפשהו בשיעורי ההיסטוריה. אולי התלמידים משננים סיפורי גבורה של מנהיגים כוחניים שיצאו למלחמות משיקולי כבוד ויוקרה, אך אינם מודעים להיסטוריה היהודית העשירה, המספרת על מנהיגים רוחניים, היכולים לשמש דוגמא לכל מנהיג בהווה ובעתיד.

לפנינו מספר דוגמאות – מתוך רבות – המלמדות אותנו הנהגה אמיתית מהי.

בחירות

מה המשותף למשה רבינו ולדוד המלך? את שניהם בחן הקדוש ברוך הוא לפני שבחר בהם להיות מנהיגי ישראל.

המדרש (בפרשת שמות) מספר לנו כיצד התנהל המבחן:

"במה בחן ה' את דוד המלך? בצאן. שהיה דוד המלך רועה צאן, והיה מוציא את הגדיים הקטנים לרעות ראשונה, כדי שיאכלו את העשב הרך. לאחר-מכן היה מוציא את הזקנים, כדי שיוכלו את העשב הבינוני. רק לבסוף היה מוציא את הצעירים החזקים שיאכלו את העשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שיודע לרעות הצאן לפי כחו, יבוא וירעה את עמי".

"ואף משה רבינו עליו השלום, רעה צאנו של משה במדבר. ברח ממנו גדי, ורץ אחריו... הזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כשהגיע אליו משה, אמר לו: "לא הייתי יודע שרץ אתה מפני שעייף וצמא אתה"! הרכיבו משה על כתיפו והביא אותו אל הצאן. אמר ה': יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך, כך אתה תרעה את צאני ישראל".

בקצרה: מנהיגות אמיתית לא מתחילה כאשר המנהיג הופך לחבר-כנסת או לראש עיריה. היא מתחילה בבית, בחיי המשפחה, עם האישה והילדים, ואפילו עם גדיים קטנים. אולי הפרטים האלו נראים שוליים וחסרי-משמעות; אך יש בהם כדי ללמד על הגישה כולה.

עקרונות בכל מחיר

רבי מאיר (המפורסם בשם "המהר"ם") מרוטנבורג, היה הרב והמנהיג הרוחני של הקהילה היהודית בגרמניה של לפני כ900 שנה. בשל המצב הרעוע במדינה הוא ביקש לעלות לארץ ישראל, אך מלשין שפל גילה זאת לשלטונות שמיהרו לעוצרו באשמת בריחה וארגון הגירה המונית.

שתדלנים וקהילות מיהרו להתגייס למען שחרורו של רבי מאיר, ובסופו של דבר הקיסר הסכים לעשות זאת תמורת סכום עתק. הכסף גויס חיש-מהר, אך כאן ציפתה להם הפתעה: רבי מאיר סירב להשתחרר.

את סירובו הוא נימק בדברי התלמוד הקובעים שאסור לשלם על שבויים מחיר מופקע, כדי שלא לחשוף את היהודים לחטיפות למטרות סחיטה.

שבע שנים ישב המהר"ם בבית-הכלא, שם גם חי את ימיו האחרונים. רק שבע שנים לאחר-מכן הסכימו השלטונות למסור את גופו לקהילה לשם קבורה.

מעשה זה של רבי מאיר היה אקט מנהיגותי מובהק. הוא ויתר למעשה על חירותו למען טובת הקהילה. עקרונות התורה היו נר לרגליו, ומהם הוא מיאן לסור.

יחס לחלשים

נוהג היה הרבי מליובאוויטש לעמוד בכל יום ראשון ולקבל אלפי איש שבאו להקביל את פניו. לכל אחד היה מעניק הרבי דולר לצדקה, ומברך אותו בברכה והצלחה. רבים היו מנצלים הזדמנות זו כדי להתייעץ, לבקש ברכה, לשאוב עידוד.

מטבע הדברים, התור השתרך במשך שעות רבות. אישה מבוגרת שרגליה כאבו מהעמידה בתור, לא התאפקה ואמרה: "רבי, רגליי כבר כואבות; ואילו אתה עומד כך במשך שעות על גבי שעות"!

השיב לה הרבי: "כשסופרים יהלומים, לא מתעייפים".

מנהיג אמיתי מביט על אדם יחיד כעל עולם מלא, ומעניק לו את אהבתו בהתאם. אין כאן רק דאגה לציבור בכללותו, אלא לכל פרט ופרט. לתשומת לב המנהיגים: אל תביטו על הבודדים כבעלי זכות בחירה בלבד; כל אחד הוא יהלום. רק מנקודת מבט כזו, החלשים והזקנים בחברה יקבלו את המגיע להם.

אם ילדינו יחונכו ברוח זו, הם יהפכו למנהיגי המחר. אם מנהיגינו ישכילו לצעוד בדרכים אלו, הם יוכלו להפוך, כבר היום, למנהיגים אמיתיים.