לפני חודשים מספר זכה בני בן העשר בהגרלה. הפרס? דג זהב שמן. הוא הגיע בתוך שקית פלסטיק מלאה מים.

בני היה נרגש ביותר. אני, לעומת זאת, דאגתי. אמנם העמדתי פני נרגשת, אך בפנים חששתי ממה שלבטח עומד להתרחש. ניסיונות קודמים לימדונו לתהות כמה זמן ייקח עד שהדג ימות.

לכן נסענו מיד לחנות הדגים הקרובה ביותר כדי לקנות מזון דגים מיוחד ואקווריום בגודל מושלם, שיהפוך לביתו החדש של דג הזהב שלנו. אך למרות כל מאמצינו, בבוקר המחרת הדג שלנו מת.

אך עובדה זו לא הצליחה לקלקל את תאבונו של בני לדג באקווריום. הוא התחנן לקבל דג נוסף, אחד חזק שיוכל לדאוג לו לאורך זמן. כך, למרות הסתייגותי, הגיעה לביתנו 'שמחה', דגת הבטא הכחולה שלנו.

התחביב של בני התפתח והפך לעניין אמיתי. הוא למד יותר ויותר על סוגי דגים שונים ועל הסביבה הטובה ביותר לכל סוג. הוא למד על אקווריומים קהילתיים ל"דגים הידידותיים" וכן על אקווריומים לדגים "אגרסיביים" שזקוקים למרחב משלהם. הוא למד על אקווריומים של מים מתוקים, בניגוד לדגים טרופיים הזקוקים למים מלוחים. הוא היה מסוגל להרצות בהתלהבות על סוגי הדגים שהם השחיינים הטובים ביותר, ועל אלו המעדיפים לשחות או לזחול על קרקעית האוקיינוס.

מעט מעט – בד בבד עם ידיעותיו אודות הטיפול בדגים ובצרכיהם המיוחדים – צמחו שאיפותיו של בני והתרחבו (וכך אף כושר השכנוע שלו). אחרי שטיפל בדג שלנו שמחה במסירות במשך כמה חודשים, הוא התחנן אלינו שנקנה אקווריום אמיתי עם כל הציוד – מחמם, פילטר, חצץ לקרקעית, צעצועי דגים, וכן הלאה, וכן כמובן, מגוון שלם של דגים צבעוניים ונאים.

על כן, אחרי עוד כמה טיולים לחנות הדגים, יש לנו כעת שני אקווריומים מצוידים להפליא, אחד קטן יותר לדג האגרסיבי והמתבודד שלנו, שמחה, ואחד מלא בקשת שלמה של מיני דגים בעלי שמות אקזוטיים ומראה מלבב, כמו דגי ניאון, פנדה, זברה ועוד.

אני חייבת להודות שהתאהבתי בקישוט הצבעוני החדש שהגיע לביתנו. כל יום, כשאני עוברת על פני הדגים שלנו, אני מוצאת עצמי מתבוננת מוקסמת בשחייתם החיננית. וכשאני מביטה בהם, אני תוהה מה הם חושבים על ביתם:

האם דגינו יודעים שהאקווריום הזה בן עשרה הליטרים הוא רק חיקוי מיניאטורי לביתם האותנטי באיזה ים או אגם רחוקים?

האם הם מבינים שהרקע הכחלחל שמאחורי ביתם הנוכחי אינו אלא ציור זול ומודפס?

האם הם נהנים מן המזון שאנו נותנים להם מדי יום – אף שזהו מזון מיובש בהקפאה ומשומר, האמור לחקות את המזון האמיתי שאותו נוהגים דגים לצוד?

האם המחמם שנועד לשמור על חום המים והפילטר המנקה אותם מחקים בצורה נאותה את סביבת חייהם בביתם האמיתי, הנמצא במרחק מאות מילין מכאן?

האם הם מבחינים בכך שהצמחים שעמם הם משחקים הם מלאכותיים – חיקויי פלסטיק לצמחי מים חיים, ירוקים ועסיסיים?

כמובן שאין הם מסוגלים לדעת את כל זאת. אין להם כל דרך להבין כמה מלאכותית היא סביבתם, או כמה רחוקים הם מכור מחצבתם. לכך הם נולדו וזו הסביבה שאליה יביאו את צאצאיהם. בעבורם, זהו ביתם. הוא נוח דיו. הם פשוט לא יכולים לתאר לעצמם קיום שונה ואותנטי יותר.

ואז חשבתי עלינו.

למרות הנוחות החומרית שלנו, ולמרות שנולדנו בגלות, האם אנו מבינים כמה זרה היא סביבתנו? האם אנו קולטים שבקרוב יגיע זמן בו המטרה האמיתית של חיינו תתגלה, ואנו נשחה במים מעניקי-חיים כשנוכל, סוף סוף, להבין את המקור והתכלית הרוחניים שלנו?

החיים באקווריומים שלנו עשויים להיות חיקוי נוח פחות או יותר. אבל אין להשוותם לדבר האמיתי!