(הערת העורך: מאמר זה נכתב לפני כמה חודשים. לצערנו, בימים האחרונים פגעה רקטה גם בגן יבנה, אך המסר שבמאמר זה רלבנטי מתמיד.)

שוב הרמתי את הזנב החלוד והכבד והצגתי אותו בפני תלמידי כתה ו'. הוא היה במצב מצוין עם כל סנפיריו ועם הבורג שעדיין היה מחובר בקצהו. "נו, מה זה? יש למישהי רעיון?" שאלתי את הבנות. תלמידה שישבה בשורה הקדמית הביטה בחפץ בריכוז רב ואז אמרה לפתע באומץ שאולי זה חלק ממערכת השקיה. זה היה רעיון מעניין, אבל רחוק מאוד מן המטרה. לכן הנחתי את הזנב והראיתי לכיתה את ראש הנפץ ואת פיסות השרפנל. אף אלו נשתמרו היטב – במצב מצוין ממש.

הכיתה בהתה בעצמים הללו בצייתנות ובסקרנות. מסיבה כלשהי, המבט הריק שבעיניהם המם אותי. לא צפיתי לזאת כאשר תכננתי את השיעור שלי, שנשא את הכותרת "טרור בשדרות". כשדמיינתי לעצמי מצבים שונים, הכנתי את עצמי לאפשרות שהבנות תיבהלנה, תבכינה או שאולי חלקן תכרנה בני משפחה או חברים שנפצעו, ואולי כמה מהן תשמענה הכרזות אנטי-ערביות חזקות. אך שום דבר מכל זה לא קרה. בפועל, עמדתי בפני שלושים ילדות מנומסות כשאני מנסה להתמודד עם הדבר היחיד שאותו לא תיארתי לעצמי: שהכיתה אפילו לא תנחש שהחפץ שאותו אני מראה להן הוא ראש נפץ, זנב טיל וחתיכות שרפנל. הכיתה התחילה להשתעמם. נמאס להן ממשחק הניחוש הקשה. הן פשוט לא ידעו את התשובה והיה עלי להמשיך בשיעור ויהי מה.

כך שבסוף נאלצתי לגלות להן את התשובה ואז להמשיך בהצגת חומר השיעור המיועד: איפה נופלים טילים בישראל? איזה נזק הם גורמים? איך את חושבת שהיית מרגישה אילו היה נוחת לידך טיל? בשלב זה הכיתה ענתה יפה. הסתבר שלשתים מן התלמידות יש קרובים שגרים בשדרות. החלטתי לספר לכיתה סיפור אישי – על זמן שבו טיל נפל ליד ביתי בנווה דקלים בגוש קטיף. זה היה סיפור מדהים, אך הוא לא ריתק אותן. סיפרתי זאת באנגלית קלה עם מחוות ידיים מתאימות, והן תרגמו את הסיפור בקלות ככל שהתקדמתי, ועם זאת הרגשתי שהכיתה פשוט "לא איתי". הרגשתי כאילו אני חייזרית ממאדים המנסה לספר לכמה מבנות כדור הארץ על כוכב הלכת האדום. הסיפור שלי פשוט היה זר ומוזר מדי עבורן וכל כך לא קשור לחייהן. "שפרה, שפרה", גערתי בעצמי בלא קול. "נסי לקלוט: את נמצאת בגן יבנה!"

אבל הגערה העצמית לא עזרה. עדיין הייתי די המומה. אז מה אם הכיתה שאני מלמדת גרה בגן יבנה המוגן? במצב שבו קהילות מסוימות בארצנו מופצצות כבר שבע שנים על ידי טילים, איך יתכן ניתוק שכזה ממצבן הקשה? בנות כתה ו' אלה הרי רואות את החדשות. הן היו מסוגלות לומר לי איזה נזק יכול טיל לגרום, איפה הם נופלים ואיך הן היו מרגישות אילו נפל טיל קרוב אליהן. אבל כל זה היה ברמה השכלית הקרה ולא ברמה הרגשית החמה. הן לא יכלו באמת להבין את המצב שאותו ניסיתי לתאר להן בעזרת מיצגים, תמונות וסיפורים. מצב זה לא היה חלק מן ההתנסות האישית שלהן, ולכן הן לא יכלו לתפוס אותו באמת.

לא חשתי בנוח להיות זו שתעיר אותן למציאות העגומה והקשה. אבל כן, בנות כיתה ו' של גן יבנה, זהו ראש נפץ וזהו זנב נפץ ואלה הן פיסות שרפנל. הערבים בחבל עזה יורים את הדברים האלו כבר שבע שנים על ישובים בישראל, וממשלת ישראל עדיין לא הצליחה לשים קץ לכך. ראש הטיל הזה פוגע במטרה, הזנב עף למרחק מסוים ופיסות השרפנל עפות לכל הכיוונים. הטילים הללו מסוגלים לגרום נזק לבתים, לזעזע, לפצוע, לגרום לנכות ואפילו להרוג. אולי ראיתן את זה בחדשות. ילדים בגילכן שגרים בשדרות בורחים למקלטים כל פעם שהם שומעים את האזעקה מודיעה שטיל נמצא בדרכו אליהם.

כפי שאנו יכולים להבין מן הקסאמים הנופלים באשקלון, אם לא נעשה הכול כדי לעזור לאנשי שדרות, בהחלט יתכן שניאלץ להתמודד עם מתקפת טילים ערביים על מפתן ביתנו בכל מקום בישראל שבו נתגורר. אך מעבר לנושא הביטחוני, קיים כאן גם אתגר לאהבתנו כלפי אחינו היהודים. האם אנו באמת חשים בכאבם? האם אנו עושים דיינו כדי לעזור להם – לא מתוך דאגה לעצמנו, אלא מתוך דאגה להם ולגורלם? כל אחד ואחת מאיתנו צריך למצוא בתוך עצמו את התשובה לשאלות הללו.

ובכן, ילדים יקרים, מה הייתם כותבים לילדי שדרות? קשטו יפה את הגלויה שלכם ואז העתיקו את אוצר המלים החדש לתוך מחברותיכם. אל תשכחו את הכותרת ואת התאריך...