היא עוברת על רשימת הביצוע. בוחנת בקפידה סעיף אחר סעיף, מוודאת שלא פספסה שום דבר. ידיה נעות בקצב המחשבה: צחצוח שיניים – בוצע; ניקוי בחוט דנטלי – בוצע; ניקוי ציפורניים – בוצע. הבטן שלה מתכווצת כשהיא נזכרת: בפעם האחרונה שהייתה כאן, ביקשה מהקדוש ברוך הוא שיברך אותה בילד. זה היה לפני שלושה וחצי חודשים. היא הייתה כל כך אופטימית, כל כך תמימה, בטוחה שזה יהיה קל.

והוא אכן בירך אותה.

אבל לא תמיד הדברים מסתדרים כפי שאנו מקווים.

בבדיקת ההיריון הראשונה – הממ.. אין דופק. רק שק הריון. "תחזרי בעוד שבוע" הם אומרים. היא יוצאת משם שבורה.

חוזרת כעבור שבוע. עדיין אין כלום.

הרופא מסביר לה את תמונת המצב, את האפשרויות. מילותיו נשארות לרחף באוויר, לא נקלטות. הלב שלה מתחיל לפעום בחוזקה. בקושי, כמעט בלחישה, היא מצליחה לחלץ מפיה רק משפט אחד. "לאן אני צריכה ללכת עכשיו?"

סחרחורת. פסח מתקרב. איך היא תעבור את זה – את הצער, את האבל – דווקא בעונה הכי עמוסה בשנה? היא מנסה להחביא את הכאב עמוק ככל האפשר.

הרופא עונה שהיא יכולה להתנהל כרגיל. "זה אמור להיות נסבל. קצת אקמול, קצת מנוחה. את תחזרי לעצמך מהר".

אבל זה לא נסבל. זה קשה. זה כואב. הדם שותת מהר יותר מקצב ההתמודדות שלה. היא חלשה, מותשת, מוצפת, היא מרגישה לגמרי לבד.

ריבונו של עולם, למה עשית לי את זה?!

היא מתעלפת על הרצפה. מבולבלת, מפוחדת. חוששת שאם תעצום עיניים היא עלולה לדמם למוות.

נסיעה לבית רפואה. עירויים, דקירות, עוד דם.

היא רק רוצה שזה כבר ייגמר. היא מפוחדת, מותשת, סובלת מכאבים.

את מחציתו השנייה של חג הפסח היא מבלה בבית. לבד. מתגעגעת לתחושת המשפחתיות של בית הכנסת, המשפחה, הקהילה.

עצב. כבדות. ריקנות.

שבוע אחד חולף. ועוד אחד. היא לא מתאוששת. לא פיזית, לא רגשית. לא מצליחה למצוא את הדרך חזרה לעצמה.

היא כועסת. מאוד כועסת. למה אני? למה אלוקים שלח לי את הכאב הזה? בשביל מה?

עד שסוף סוף היא מוכנה ללכת למקווה.

יורדת לאט במדרגות. טובלת פעם אחת.

"כשר".

יבבה חומקת משפתותיה. היא מרגישה את החיבוק של ה'.

לוחשת את הברכה, וטובלת פעם נוספת.

"כשר".

היא מרגישה לחץ בחזה – צער ושמחה שזורים זה בזה. ליבה נשפך במים. בתפילה.

אנא ה', בבקשה, הישאר איתי. רַפֵא אותי. עשה אותי שוב שְׁלֵמָה. עזור לי לצלוח את הניסיון שנתת לי. הראה לי שִׂמְחָה. הראה לי שוב נחת.

היא עולה מהמים, דמעות נושרות על פניה. בפעם הראשונה, מזה זמן רב, היא מרגישה משהו שחשבה שכבר איבדה –

תקווה.