מאז ומתמיד הייתי מוקסם מן הדרך המסורתית המקובלת בה היהלומנים סוגרים עסקה. הם לוחצים ידיים ואומרים: "מזל וברכה", ובאותו רגע העסקה נסגרה ויש לה תוקף של חוזה חוקי.

זוהי מתנה מיוחדת שיש להם, ליהלומנים. בענף שלהם מילה היא מילה, הבטחה היא הבטחה. בענפי תעשייה אחרים, החוזה לא שווה אפילו את הנייר עליו הוא כתוב. אצלם, מילה שנאמרה היא מחייבת ואין לשנותה.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור: זה הדבר אשר צווה ה', איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל', ב').

מילה היא מילה. הבטחה היא הבטחה. והמילים שאנו מוציאים מהפה הן קדושות ואין לחללן. אם אנו מזלזלים במה שאנחנו אומרים, הרי טמאנו וחללנו את מילותינו. זו הסיבה מדוע ישנם אנשים רבים המקפידים להוסיף את המילים "בלי נדר" בכל פעם שהם אומרים משהו שיכול להתפרש כנדר, וזאת כדי שבמקרה והם יהיו מנועים מלקיים את אשר התכוונו לעשות, הם לא יפירו בכך נדר. כמובן שגם אם אמרנו "בלי נדר", אנו חייבים לבצע את הבטחותינו ואת מה שיצא מפינו.

עם זאת, מדוע משה העביר צו זה לראשי השבטים בלבד? ברור שהמצווה שייכת לכל אחד מאיתנו. התשובה הפשוטה היא, שהיות ובדרך כלל מנהיגים נוהגים להבטיח והרבה, לכן הם אלה שזקוקים לזהירות הגדולה ביותר.

פוליטיקאים ידועים לשמצה בגלל ההבטחות שהם מפזרים במסע הבחירות שלהם, וברגע לאחר הבחירות הן מתאדות באויר. איך אמר פוליטיקאי מפורסם? "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים". באמת אנחנו עם שכל כך קל לרמות אותנו.

ספרים רבים עוסקים בעקרונות המוסר העסקי. בעוד שיש הרבה חוקים וניואנסים בנושא הזה, בסופו של דבר, השאלה היא: "האם קיימת מה שהבטחת?" האם בצעת את התחייבויותיך, או תמרנת מסביבן? אין זה משנה איך חברות אחרות מתנהגות. גם אם המתחרים שלנו מושחתים, אנו צריכים לקיים את הבטחותינו.

בין אם ביחסי העבודה שלנו, או בהתחייבויות לתשלומי צדקה לבית-הכנסת או גופי חסד אחרים, מילה צריכה להיות מילה. גם אם אנו מתחרטים לרגע על ההבטחה הכרוכה בתשלום ממון, אנחנו יכולים להיות בטוחים, שעם הזמן השם שנקנה לעצמנו על ידי אמירת אמת ומילוי הבטחותינו יפצה אותנו די והותר על הפסדינו קצרי הטווח.

עזבו את הבטחות הסרק עבור הפוליטיקאים. אצל יהודי, מילה צריכה להיות קדושה.