פרשת השבוע מלמדת אותנו שבמשך שלוש השנים הראשונות פריו של עץ צעיר אסורים לנו למאכל. בשנה הרביעית מותר לנו לאכול מפריו רק בירושלים עיר הקודש. רק לאחר מכן, בשנה החמישית, מותר לנו סוף סוף ליהנות מן הפרי כאוות נפשנו.

רוב היהודים כיום כבר לא עובדים בחקלאות, אבל בליבנו כולנו גננים. אנו מבקשים לזרוע את זרע נוכחותו של אלוקים בליבנו, בילדינו, בבתינו ובסביבתנו. גם אנו נהנים מפרי עמלנו בשלושה שלבים.

חיי האדם והעץ

את היום אנו פותחים בתפילה. במשך התפילה, אנו מקדישים תשומת לב אך ורק לעניינים שברוח ולאלוקים. אין זה הזמן למחשבות תועות, לפטפוט סתמי או להנאה אנוכית.

אחרי התפילה אנו לומדים תורה. לימוד התורה הוא מעשה אינטלקטואלי ולפיכך אנו חשים את נוכחותנו, אך הכל נעשה תחת דגלה של ירושלים. כלומר: באוירה של קדושה.

לבסוף אנו יוצאים אל העולם ופונים לעסקי היומיום. למרות שאנו עוסקים בעיסוקים שונים להנאתנו, אנו מצויים תחת השפעת תפילות הבוקר ולימוד התורה.

מה שייך למי

כמו בפירותיו של העץ הצעיר, שלושת השנים הראשונות (=התפילה) שייכים רק לאלוקים, שכן במהלכם אין כל מקום להנאות אנוכיות. את השנה הרביעית (=לימוד התורה, מעשה אינטלקטואלי) אנו חולקים עם האלוקים שכן אנו נהנים מן הפירות אך עושים זאת בירושלים עיר הקודש. השלב השלישי, לעומת זאת (=חיי היומיום) שייכים אך ורק לנו.

השלב הראשון והשלב השני הם תנאים הכרחיים לשלב מספר שלוש. מי שהצליח להשלים בהצלחה את שני השלבים הראשונים והקדיש את הזמן לבורא העולם יגלה שהוא לא חש בנוח עם מצב שבו שלב מספר שלוש שייך לו בלבד, ובאופן טבעי הוא יזמין את אלוקים להצטרף אליו גם במשך היום.