כאשר התורה מתארת בפרשתנו את מעשי הכוהן הגדול ביום הכיפורים, היא אומרת: "וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא, טז, יז).

למרבה המזל, תחושת האחריות הקהילתית מפותחת מאוד בקרב בני עמנו. בין אם אנו דואגים למצב בישראל ולבעיותיה האינסופיות, ובין אם אנו פילנתרופים מן הסוג שתורם לבתי חולים ולבתי אבות – הרי אינסטינקט ההישרדות שלנו, הרצון להמשיך את שושלת העם שלנו ולהנציח את האידיאלים שלו מהווה כוח מניע חזק ביותר. דחיפותן של פעילויות כאלה היא מעבר לכל ספק.

אולם מותר לנו גם לשאול את עצמנו כמה שאלות אישיות. האם בפעילויות אלה יכולים להסתכם כל החיים היהודיים שלנו? האם מאמצינו הקהילתיים מגשימים את התחייבויותינו כיהודים? האם מותר לנו לצפות מאנשים החיים הרחק מאיתנו ליישם את היהדות, כדי שנוכל להרשות לעצמנו להעלים עין מן הדרך שבה אנו מתנהגים בתוך ביתינו פנימה?

כל הפעילויות, הפרוייקטים, משרות היו"ר, הוועידות, המשרות, פרוטוקולי הישיבות, השדולות, מסעות התעמולה, משרוד הכבוד הלאומיות והמחוזיות והמקומיות, הכנסים והמפגשים בדלתיים סגורות — כל אלה אין ביכולתם לפטור אותנו מתפקידנו להיות אבא יהודי טוב ואם יהודייה טובה, ואף אין פעילויות אלה פוטרות אותנו בכל דרך שהיא משמירת מצוות התורה בעצמנו.

יש לנו אחריות כלפי עצמנו, כלפי משפחותינו, כלפי בני עמנו, וכל המחויבויות הללו מסוגלות להתקיים בעת ובעונה אחת בשלום ותוך הפריה הדדית. כל זאת ביכולתנו ללמוד מן הכוהן הגדול שדאג (שימו לב לסדר הדברים) "בעדו, ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל".