אני נמצאת כעת במטבח. בתי בת השלוש עומדת לצדי על כסא, ישר מול הכיור. אני נחפזת להכין ארוחת צהרים בזמן לפני שילדיי האחרים הרעבים ייכנסו לבית כרוח סערה. אך בת השלוש לא ממהרת לשום מקום.

"אני עוזרת לאמא!" היא מכריזה כשחיוך גאה שפוך על פניה.

"כן, את תמיד עוזרת לי הרבה", אני מאשרת בנדיבות תוך כדי חיתוך הירקות לקוביות קטנות ומבחינה כיצד היא מיישרת את כתפיה ומזדקפת קמעה.

כמעט כל אחר צהרים, שרה לאה "עוזרת" לי. היא מלווה אותי בנאמנות, מזדחלת לצדי כשאנו עושות שליחויות, עושות עבודות בית ומבשלות ארוחות צהרים. היא אפילו "עוזרת" לי בעבודתי כשהיא לוחצת על הכפתורים במקלדת, מדפיסה על קלידים שונים ומותירה טביעת אצבעות על המסך שלי.

לפעמים אני תוהה מדוע אני מרשה לה להשתתף בעבודותיי.

לאחר שאתן לה לשים את הירקות החתוכים בסיר, אני מודעת לכך שבקרוב אגלה שורה של קוביות ססגוניות לאורך הרצפה. אחרי שהיא תשטוף את קערות הפלסטיק אשטוף אותן מחדש ואנגב את משטחי העבודה הנוטפים מים. אחרי שהיא תמזוג בזהירות את כוס הסוכר המדודה, אבחין בשכבה של אבק לבנבן המכסה את משטחי העבודה שלי. ואחרי כל פעם שהיא מלקקת את העיסה, הרי הזמן שנדרש כדי לשטוף מחדש, לנגב מחדש ולערבב מחדש את המרכיבים הוא כמעט כפול ומכופל.

אז מדוע אני מרשה לשרה לאה לעמוד לצדי כה גאה בתור העוזרת הקטנה שלי?

יכולתי לומר שאני עושה זאת בשבילה, היא הרי נהנית מכך מאוד.

יכולתי גם לטעון שזה בונה את ההערכה העצמית שלה, שזה מלמד אותה קואורדינציה או שזה מחנך אותה לעבודת צוות.

או שאולי אני עושה זאת למען ההנאה שבלהיות מסוגלת לתת לה את המתנות הללו.

כל הסיבות הללו הן נכונות ואמיתיות, אבל ישנה סיבה נוספת שבגללה אני מאפשרת לשרה לאה להיות מעורבת בתהליך הכנת הארוחות, למרות שזה הופך את ההכנה למייגעת, ממושכת ולפעמים אפילו מורטת עצבים.

לומר את האמת, אני היא זו שמרוויחה המון מעזרתה. לא, אינני מתכוונת לתועלת שבעבודה שבה היא חושבת שהיא עוזרת לי, אלא שאני מפיקה הנאה מפיתוח וחיזוק של מערכת היחסים המיוחדת שבינינו.

קיימים הסברים שונים לשאלה, מדוע האלוקים ברא את עולמנו.

יש המסבירים זאת כנדיבות כלפינו, "לעשות טוב לברואיו". זו פשוט מתנה חופשית שאלוקים נתן לנו כדי שנחווה את יפי החיים. זו הזדמנות לכולנו לצמוח, ללמוד ולהתפתח.

אחרים מסבירים שגם אלוקים מפיק שמחה והנאה מיכולתו להעניק לנו. הוא תמצית הטוב, והטוב מטבעו מעניק מטובו.

אולם גדולי החסידות מסבירים זאת טוב יותר. הם מסבירים שהאלוקים מבקש מאיתנו להיות השותפים בעולם שיצר מפני שבסופו של דבר אנו עוזרים לו – אולי אנו אפילו נותנים לו משהו בחזרה.

הוא מעריך את מעורבותנו ורוצה בה למרות שאין לו צורך בה, שכן היא עשויה להיות פגומה ובעייתית ביותר לאחד כה מושלם ונצחי.

כיוון שבסופו של דבר, בכל מעשה של שותפות, אפילו במאמצינו הפגומים והלקויים, ואולי במיוחד בהם, אנו נותנים לו משהו – את ההזדמנות ליצור איתנו קשר ולבנות איתנו מערכת יחסים.

לא היה לו צורך או "היגיון" בבריאת עולמנו, אך הוא רצה שיהיו לו בעת ובעונה אחת שני קטבים מנוגדים:

עולם אמיתי ויומיומי מאוד...

.... שמגלה את בוראו.

ומערכת יחסים מסוג זה היא משהו שרק ישויות קטנות ומלאות פגמים כמונו, כאן בעולם הזה, מסוגלות להעניק לו.

בדרכינו הקטנות והצנועות, כולנו משתמשים בכישרונותינו הייחודיים כדי ליצור "שותפות" עם אלוקים ולעשות את עולמנו לעולם טוב יותר. מהם כישרונותיכם? האם את/ה יכול/ה לספר לנו כיצד את/ה משתמש/ת בהם (אפילו בקנה מידה קטן) כדי ליצור "שותפות" עם אלוקים?