ישנם אנשים שהם בולדוזרים. הם מזיזים הרים, כובשים ארצות, משיגים את מה שלכאורה הוא בלתי-ניתן-להשגה. אבל כשאין יותר הרים לכבוש, הם נכשלים. שגרה, עבודות תחזוקה ושמירה על הקיים אינן הנקודות החזקות שלהם. הם אוהבים ריגושים ואתגרים, ולא את השגרה היומיומית החדגונית ונעדרת האירועים המיוחדים.

שמה של פרשת השבוע – צו – פירושה "תן פקודה". במלה זו גלומה קריאתו של אלוקים למשה להנחות את הכוהנים אודות חוקי הקורבנות במשכן. רש"י מצביע על כך שהמלה "צו" – "תן פקודה" – להבדיל מן המלים הנפוצות והרכות יותר "אמור" או "הגד" – שמורה בדרך כלל להוראות שדורשות סוג של התלהבות ודבקות במטרה. אלה הם דברים שצריכים להיעשות "מיד ולדורות".

האם אלוקים הטיל ספק במסירותם של אהרן ובניו? האם הוא חשש שהם יפעלו בניגוד להוראות שקיבלו? הרי ככלות הכול, הם היו בני אדם צדיקים ומסורים ביותר. האם באמת הייתה סיבה לדאגה? מדוע להשתמש במלה שמעבירה מסר של דחיפות שכזו?

אומר רש"י: אין כאן רק דאגה לדיוק בקיום הטקסים, אלא ציווי שהטקסים יימשכו ויתבצעו בדיוק באותה צורה גם במהלך הדורות הבאים. קל להיות מחויב למטרה ונלהב כשהמצווה עדיין טרייה וחדשה, אך מה יקרה בעתיד? האם אותה מחויבות תוסיף להתקיים גם בעתיד, או שההתלהבות תלך ותדעך?

בתחום הספורט ישנם אתלטים ואפילו קבוצות ספורט שמתחילות נהדר אך נחלשות לפני קו הגמר. קבוצות אחרות משחקות נהדר לכל אורך התחרות, אך דועכות ברגע האחרון. לא ניתן להגיע לגדולות באמצעות פרצי אנרגיה מזדמנים ולא סדירים. כדי להחזיק מעמד לכל אורך המשחק עד לקו הסיום יש צורך בריכוז ובעקביות כאחד.

אותו הדבר בחיים. בהוליווד, קל מאוד לאנשים להתחתן זה עם זה. אבל כמה מהם נשארים נשואים? גם ביהדות, לדאבוננו, אנו נפגשים בכך. יהודים רבים מצטיינים בשמירת יום כיפור. אבל מה קורה בשאר ימות השנה? לרבים יש רגעי השראה, אבל הם נותנים להם לחלוף בלי לעשות דבר.

אדם אחד בא לבית הכנסת כדי לומר קדיש לזכר אחד מהוריו, אך למרבה הצער לא היה מניין בבית-הכנסת. כשהוא כעס על כך שלא היה יכול לומר קדיש, הגיב כלפיו אחד מהנוכחים: "ואיפה אתה היית אתמול, כשמישהו אחר היה צריך לומר קדיש ולא היה מניין?" הוא השיב לו. אנשים רבים עושים מאמץ להגיע לתפילות ביום השנה למותו של אחד מהוריהם, אך נמנעים מלהגיע בימים "רגילים".

בתהילים שואל דוד המלך, "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?" – לטפס על ההר זה דבר אחד; להישאר על הפיסגה זה כבר אתגר אמיתי. בעולם האידיאלי, החלוצים דואגים ליוזמות ופשוטי העם עוסק במלאכות השגרה והתחזוקה. אבל במצב הנוכחי, אנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס של התמקדות רק בחלקי החיים שמהם אנו נהנים. המצב הנפוץ יותר הוא שהחיים הם שגרה מתישה. רגעים של התרגשות ושל תגליות הם נדירים יחסית. התוויית מסלולים חדשים אינה חוויה יומיומית, והיצירות שלנו זקוקות לתחזוקה עקבית וארוכת טווח, אחרת הן יתמוטטו.

המצווה שקיבלו הכוהנים מהדהדת במהלך הדורות עבור כל אחד ואחת מאיתנו. אם הדבר חשוב, עשו אותו עכשיו. ואם הדבר מקודש, המשיכו לעשותו לנצח.