ב'פארברענגען' – התוועדות (כינוס) חסידים שנערכה בשבת ז' טבת תשכ"ט (28 בדצמבר, 1968) אמר הרבי את הדברים הבאים (בעיבוד חופשי):

אתמול התקיים ארוע שלא ארע כמותו בהיסטוריה האנושית: חללית מאוישת התקרבה לירח, חגה סביבו כמה פעמים, צילמה את צדו המואר וכן את צדו האפל ושבה בשלום לכדור הארץ בדיוק בזמן ובמקום שתוכננו ותוכנתו למסע זה.

הבעל שם טוב1 לימד אותנו ש"בכל דבר שאדם רואה או שומע, ישנה הוראה לעבודת הבורא". אכן, ארוע זה על כל פרטיו והיבטיו גדוש בתובנות מועילות ביחס לשליחותנו בחיים.2

כ-24 שעות לפני סיום מסע החלל הזה, התרחש ארוע נוסף: מישהו הציג שאלה במהלך מפהגש שנערך עם חב"ד – נסיעה זו לחלל יכולה להעניק תשובה לשאלה זו.

אחד ממשתתפי המפגש שאל את אחד הדוברים שאלה מאתגרת: "אני מבין שלפי חוקי התורה, אם אדם אוכל לא כשר, הוא נענש ב-39 מלקות. לדעתי מה שהאדם אוכל זה עניינו הפרטי בלבד. החוקים צריכים לאסור רק על ביצוע פעולות שמזיקות לאחרים ולחברה, אבל החוק צריך להישאר מחוץ לחייו הפרטיים של האדם".

הראביי שניהל את המפגש היה נבוך מן השאלה. כיצד הוא יוכל להסביר לחדר מלא בצעירים שחונכו באמריקה החופשייה והדמוקרטית את העובדה שעל מעשה "לא מזיק" ו"אישי" כמו אכילת מזון, התורה מורה שהאדם ייכבל בחבלים ויקבל שלושים ותשע הצלפות שוט על גבו העירום ?

לאחר היסוסים רבים, הוא ענה את התשובה המתנצלת הרגילה, כלומר, שכדי שעבירה תזכה לעונש בהצלפה, צריך שהיא תיעשה בנוכחות שני עדים; בנוסף לכך, העדים האלה צריכים קודם כל להזהיר את מבצע העבירה על העונש הצפוי לו; לבסוף, מבצע העבירה צריך לבצע את המעשה תוך שניות ספורות מקבלת האזהרה. לפיכך, הודות לסייגים אלה ורבים אחרים, כמעט שלא קרה שהעונש הזה אכן ניתן למישהו. על כן אפשר לומר שעונש המלקות המופיע בתורה, היא יותר בבחינת אינדיקטור לחומרת העבירה מאשר פרוצדורת ענישה שמיושמת בפועל.

כמובן שכל זה נכון, אך אין בכך מענה אמיתי על השאלה. אפילו אם עונש המלקות התבצע רק פעם במאה שנה, השאלה היא הרי אם המעשה באמת מצדיק עונש שכזה? ומדוע מאפשרים חוקי התורה חדירה גסה כל-כך לחייו הפרטיים של האדם?

אולם חכמינו ז"ל אומרים לנו כי כל אדם חייב לומר: "בשבילי נברא העולם".3 כדבריו של הרמב"ם, "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב; וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב: חטא חטא אחד – הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה".4

אכילת אוכל טרף מבחינה רוחנית אינה מעשה בלתי מזיק ואף לא מעשה אישי. כל הבריאה כולה מושפעת עמוקות מכל מחשבה, מכל מילה ומכל מעשה שלנו, לטובה או, חלילה, לרעה. איזה פשע גדול יותר יכול להיות מאשר אדם המחבל ביודעין ברווחתו שלו ובזו של משפחתו, של קהילתו ושל כל העולם כולו, מפני שבלוטות הטעם שלו מעדיפות חתיכת בשר לא כשר על בשר כשר?

זה מה שכתוב בספרים, אולם טבעו של האדם שהוא מבין דברים טוב יותר ונכון יותר לקבלם כאשר הוא רואה דוגמא חיה. ההשגחה העליונה העניקה לנו היום דוגמא שכזו בדמות מסע החלל שהושלם היום.

שלושה גברים בוגרים קיבלו הוראה לסלק הצידה כל העדפות אישיות שיש להם ולפעול לפי סדרת הנחיות שמכתיבות כל התנהגות שלהם, כולל מנהגיהם האינטימיים ביותר. נאמר להם בדיוק מה לאכול, כמה ומתי; מתי לישון ובאיזו תנוחה, ואלו נעליים עליהם לנעול. אילו מי מהם היה חולק על משטר "דיקטטורי" זה, היו מזכירים לו שבמשימה שלהם הושקעו מליארד דולר. מליארד דולר זה סכום שמעורר כבוד רב. נכון, לא מדובר במיליארד דולר של האסטרונאוטים אלא בכספה של ממשלת אמריקה – עדיין, כאשר אומרים לאדם שמדובר בסיכון של מליארד דולרים, הוא יעשה כל מאמץ לעקוב אחר כל ההנחיות וההוראות. כמובן שאין לו מושג כיצד קשורות רובן של ההוראות הללו להצלחת המשימה שלו – שכן זה נקבע על ידי מדענים אפורי שיער לאחר שנות מחקר רבות; אך הוא יאמין למילתם ויהיה מוכן לקבל את החדירה המשמעותית לענייניו הפרטיים הכרוכה בכך.

ומה אם הדבר שנמצא בסכנה אינו פרויקט מדעי ששווה מליארד דולר, אלא התכלית הרוחנית של הבריאה כולה?