לפני שלוש שנים, כשהתחלתי את דרכי האקדמית ב-"UCLA" (אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס), הובילו אותי שני רצונות עיקריים: להכיר ולהיות מעורבת בחיי הקהילה היהודית ככל האפשר, ולהתמחות במדעי המדינה לקראת לימודי משפטים בעתיד. מה שלא ידעתי אז, עד כמה שני הדברים יהיו הללו קשורים זה בזה.

כמו יהודים רבים, אירועי הטבח בשביעי לאוקטובר עוררו בי חששות ופחדים באשר לגורלם של בני משפחתי וחבריי הישראלים. אולם לא עבר זמן רב עד שהתחלתי לדאוג גם על העתיד שלי עצמי בתור סטודנטית יהודייה בקליפורניה.

את ליל שבת שמיני-עצרת ביליתי בבית חב"ד, חגגנו את שמחת תורה. כשהשמועות מהמתחולל בארץ החלו להגיע, למול ריקודי השמחה והחגיגה בקהילתנו, הפחדים החלו להתגנב לליבי. ביום-יומיים הראשונים, החברים באוניברסיטה עוד גילו מעט הזדהות עם הדאגות שלי והביעו פה ושם ניצוץ של הבנה, אך מהר מאוד הגיע גל השנאה הגואה ושטף כל זכר לסימפטיה הזו.

אני, כמו יתר היהודים חבריי לכיתה, ראינו מקרוב כיצד הקמפוס שלנו הולך ונכבש על ידי אנשים מלאי שנאה (שרבים מהם בכלל אינם סטודנטים) בשם אידיאולוגיות המנוגדות לחלוטין מהסיסמאות האנטישמיות שהם הטיחו כלפינו. הם מטיפים למדיניות של סובלנות והבנה אבל בו זמנית מקימים מחסומים ברחבי הקמפוס כדי למנוע מסטודנטים – לא רק יהודיים אלא כל מי שלא מזוהה באופן מובהק עם האידיאולוגיה שלהם – את הגישה לשירותים המגיעים להם תמורת שכר לימוד מלא ששילמו. ראינו את המשולש האדום ההפוך – סמל של החמאס, ארגון טרור מוכרז – מוצג בגאווה בקמפוס, ואת תמונתו המתנופפת של נשיא האוניברסיטה היהודי כשלראשו מצויירות קרניים.

כמי שגדלה למשפחה יהודית ובשכונה שרוב אוכלוסייתה ארמנית, אני מכירה מקרוב את הכאב והטראומה של רצח-עם ומה עלול לקרות כאשר גלי שנאה יוצאים מכלל שליטה. והשנאה הנוראה הזו מתעוררות עכשיו שוב מחדש, בצורתה החדשה והמכוערת, במקום שאמור להיות המכיל והמתקדם ביותר, בדרום קליפורניה שטופת השמש.

ואולם למול כל החושך הזה הפציע גם הרבה מאוד יופי; אִיִים קטנים של שלווה בהם הנשמה היהודית הפכה לנוכחת ומשפיעה יותר בעקבות האנטישמיות שנתקלנו בה.

הפעילות של חב"ד בקמפוס בפריחה. סטודנטים יהודים רבים מוצאים בבית חב"ד מקום מפלט שבו הם יכולים פשוט להיות מי שהם. שמנו לב, כולנו, שההשתתפות בסעודות השבת, אפיית החלות ומפגשים אחרים בחב"ד משמשת לנו מקור של תמיכה, קהילה וביטחון.

כשהתחלתי להתקרב לחב"ד, בשנת הלימודים הראשונה שלי, 2021, סעודות השבת נערכו בביתם הקטנטן של זוג שלוחי חב"ד המדהימים שלנו, הרב דוד ועליזה גורביץ'. מאז, כבר עברנו לאולם גדול בהרבה במטה המרכזי של חב"ד בחוף המערבי, וכיום גם האולם הזה בקושי מסוגל להכיל את המוני הסטודנטים המשתתפים בפעילות.

רבים מבני גילי חולקים איתי את התחושה שההשתתפות בתפילות השבת ובקידוש וסעודת ליל שבת בחב"ד היא מה שהחזיק אותנו בכל השבוע. זה המקום שבו הרגשנו בטוחים בזהות שלנו, לנהל שיחות גלויות לב ולהזכיר לעצמנו את האמיתוֹת שפעם נראו כל כך ברורות לכולם; ומעל הכול, זה המקום שסיפק לי תחושת משפחתיות מחבקת בתקופה שהייתי רחוקה מביתי ומשפחתי.

ברגע שיוצאים מבית חב"ד, אנו מרגישים לרוב כמו זרים. לא רצויים ולא מקובלים. למרבה הצער ההרגשה הזו נטועה עמוק בלב הממסד של האוניברסיטה עצמה, החל מחברי סגל חסרי ידע שרואים את עצמם, ללא שום הצדקה, כמומחים לסכסוכים גאופוליטיים; וכלֶה בתלמידים צעירים שמגיעים באופן קבוע לשיעורים כשהם חבושי כַּפִייה ומטיפים בארס על "פשעי הציונות".

זו עובדה עצובה אבל לצערי נכונה. אני, כיהודייה, לא רצויה במרחב האקדמי של UCLA. יש אירוניה כמעט קומית בעובדה שכסטודנטית למדעי המדינה, עם הרבה יותר מדי דעות, אני שותקת בכיתה מחשש לחשוף את זהותי היהודית ולסבול מהטרדות והפחדות.

אבל השנה הזו הייתה גם תקופה מדהימה של צמיחה וגילוי רוחני עבורי ועבור חבריי הסטודנטים היהודים. רבים מאיתנו פנו למצוות – כמו הדלקת נרות שבת או הנחת תפילין – כדרכים מוחשיות להביא את האור היהודי בתוך מרחב עכור של חושך ושנאה.

דווקא משום שהזהות היהודית שלנו אותגרה, הרגשנו מחויבים יותר ללמוד תורה, להכיר יותר לעומק את המורשת שלנו ולהעשיר את חיינו הרוחניים.

הזכרנו לעצמנו שוב ושוב כי עם ישראל חי. המפגינים האלימים בקמפוס הולכים בדרך הנבזית שבה צעדו דורות על גבי דורות של אנטישמיים שקדמו להם. ואנחנו, העם היהודי, נמשיך לחיות כדי לספר את הסיפור.