גדלתי בקורקאו שבאיים הקריביים. באותה תקופה לא היו כל בתי ספר יהודיים על האי, ונאלצתי ללמוד בית הספר הפרוטסטנטי.

הלימוד בבית הספר היה קשה מאוד. על אף שגדלתי בבית לא שומר מצוות, סירבתי בעקשנות להשתתף בטקסים הנוצריים ובשיעורי הנצרות שהיוו חלק מתוכנית הלימודים של בית הספר. תלמידים לא יהודיים התגרו בי בקביעות ואף הייתה לי תחושה שמוריי ומנהל בית הספר מצדדים בהם ולא בי.

כשהגעתי לכיתה ז', מצב העניינים הלך והחריף. החיים לא נעשו קלים יותר. להפך, המריבות ביני ובין תלמידי בית-הספר הלכו ותכפו, ויחסיי עם מנהל בית הספר נהיו עויינים במיוחד. התחלתי להיעדר מבית הספר. במקום לשבת בכיתה, הייתי מבלה את היום במשחק גולף במועדון הגולף הסמוך ושבתי לחצר בית הספר בדיוק בזמן כדי לפגוש את אבי, שהסיעני הביתה מדי יום ביומו.

יום אחד קרא מנהל בית הספר לאבי להגיע למשרדו, על מנת לברר מדוע לא הייתי בבית הספר בשבועות האחרונים. כשנפגשנו כשהוא בא לאסוף אותי, כרגיל, שאל אותי אבא, "איך היה בבית הספר היום?" – "כמו תמיד", השבתי. ואז שאל אותי אבי, "האם הלכת לבית הספר היום? ובשבוע שעבר, ולפני שבועיים?" כיוון שלא רציתי לשקר, הודיתי שלא הייתי בבית הספר בשבועות האחרונים.

אבי נתן לי שתי ברירות: או להיכנע ולהשתתף בפעילויות בית הספר כמו כל הנערים האחרים, או לעזוב את בית הספר וללכת איתו כל יום לעבודה. לא הייתי צריך לחשוב הרבה. נכנסתי למשרדו של המנהל, הנחתי את הספרים על שולחנו ורצתי חזרה החוצה אל אבי.

ואז החלו להגיע לביתינו מכתבי אזהרה. על-פי החוק המקומי, כל קטין חייב לבקר בבית הספר. יחסי משפחתי עם הקהילה החלו להתקלקל אף הם.

אבי היה מודאג ביותר בשל מצבי, אך הוא לא ידע מה לעשות. לילה אחד הוא חלם חלום. בחלומו הוא ראה את עצמו כילד בן שלוש כשהוא יושב בחיק סבתו. סבתו אמרה לו, "ליובו ("אהובי" ברוסית), בכל פעם שתהיה בצרה, הרבי מליובאוויטש יוכל לעזור לך". הייתה זו הפעם הראשונה שהוא שמע את שמו של הרבי.

בבוקר שלמחרת הלך אבי לבית הכנסת שלו, מבנה קטן ולא בולט הסמוך לביתו. הוא ביקש מן הגבאי לפתוח עבורו את הדלת והלך לארון הקודש, שם שפך ליבו בפני אלוקים ופנה ללכת משם.


באחד מימי ינואר 1984, הרב משה קוטלרסקי, קיבל שיחת טלפון מעוזרו הראשי של הרבי, הרב חיים חודקוב. "רחץ את ידיך", הורה לו הרב חודקוב. היה זה קוד שפירושו שהרבי היה על הקו ומקשיב לכל מילה. "הרבי רוצה שתיסע מיד לאי קורקאו".

כשהרבי אומר לחסיד לפעול, הוא לא שואל שאלות. הוא פועל. הרב קוטלרסקי לקח עמו תלמיד ישיבה צעיר בשם לוי קרינסקי ושניהם עלו על הטיסה הבאה לקורקאו. כשהגיעו לנמל התעופה, כיוון שלא ידעו לאן ללכת ומה לעשות שם, עצרו מונית וביקשו לנסוע לבית הכנסת.

בקורקאו, נהגי מוניות רגילים לבקשות שכאלה, ובדרך כלל הם מביאים את הנוסע לבית הכנסת הגדול ביותר באי, "מקווה ישראל עמנואל", הידוע כבית הכנסת העתיק ביותר בחצי הכדור הצפוני. בית כנסת זה, שבו מתנהלים תפילות בשבת בלבד, משמש גם כמוזיאון במהלך השבוע. הוא ניחן במאפיין ייחודי: רצפתו מכוסה בחול לבן, יתכן כי הדבר נובע מכך שמייסדיו, שברחו מן האינקוויזיציה, כיסו בחול את המדרגות המובילות לבתי הכנסיות שלהם בפורטוגל כדי להשתיק את צליל צעדיהם.

אולם משום מה, נהג המונית לקח את הרב קוטלרסקי לא לבית-הכנסת מקווה ישראל עמנואל, אלא לבית כנסת שכונתי קטן. כשהמונית עצרה ליד הדלת, הרב קוטלרסקי ראה אדם עוזב את הבניין. הוא ראה בכך הזדמנות לקבל מידע על הקהילה היהודית במקום, ולפיכך פנה אליו ואמר לו: "נשלחנו לכאן על ידי הרבי מליובאוויטש. אנו רוצים להכיר את היהודים כאן. אנו גרים במלון פלאזה. האם אתה יכול לספר לנו על הקהילה המקומית?" האיש, שהיה לא אחר מאשר אבי שזה עתה יצא מבית הכנסת, כמעט והתעלף.

אבי סיפר לרב קוטלרסקי על המצוקה שבה הייתה שרויה משפחתנו. הוא ערך בינינו היכרות. השאלה הראשונה ששאלתי את הרב קוטלרסקי הייתה: "האם מותר לאדם להגן על עצמו אם מישהו בא ומכניס לו אגרוף?" מן הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שבהם צפיתי אודות השואה, קיבלתי את הרושם שיהודים הם חלשים ולא יודעים להגן על עצמם. הרב קוטלרסקי השיב לי: "בוודאי שעליך להגן על עצמך! השב להם מנה אחת אפיים, כך שלעולם לא יריבו איתך שוב"! חשבתי לעצמי: איזה רב מגניב!

הרב קוטלרסקי הזמין אותי לטוס לניו יורק באותו קיץ ולהשתתף בקייטנת 'גן ישראל' בהרי הקטסקילס, ולאחר מכן ללכת ללמוד בתיכון-ישיבה בספטמבר. הייתה זו התשובה לתפילותיי וקיבלתי את הצעתו מיד.

אני רוצה להודות לרבי על כך שהוא דאג לי ולבני משפחתי. על כולנו ללמוד מן הדוגמא שהוא משמש לנו כיצד עלינו לדאוג ליהודי אחר. לא רק ליהודי בקורקאו הרחוקה, גם למישהו שגר ממש בסמוך אלינו. אין ספק שעל ידי הליכה בעקבות הרבי נזכה כולנו בהתגלותו של המשיח.

(הנה צילום מכתב שקיבל אבי מן הרבי זמן קצר אחרי הסיפור הזה):

מנחם מענדל שניאורסאהן ליובאוויטש

770 איסטערן פארקוויי, ברוקלין, נ.י.

ב"ה

ג' בניסן התשמ"ד

ברוקלין, נ.י.

מר חיים יוסף גרויסמן

ת"ד 2073

ברידרסטראט 74

קורקאו,

האנטילים ההולנדיים

שלום וברכה,

שמחתי לקבל את ברכותיך באמצעות ידידינו המשותפים הנכבדים.

אולם, עליי לחלוק על הכינוי שכינית את עצמך "יהודי קטן מקורקאו". הרי אין כל צורך להדגיש בפניך באריכות כי כל יהודי, איש או אישה, יש לו נפש אלוקית, המהווה "חלק אלוקה ממעל", כפי שמוסבר בתניא, החל בפרק השני. לפיכך לא קיים דבר כזה "יהודי קטן", וליהודי(ה) אסור אף פעם לזלזל בפוטנציאל העצום שלו/ה.

עם התקרב חג הפסח, אני מנצל הזדמנות זו כדי לברך אותך בתפילתי שחג החירות יביא לך ולבני ביתך חירות אמיתית – חירות מחרדה חומרית ורוחנית ומכל דבר שעלול להסיח את דעתך מעבודת הבורא בשמחה ובלב שלם – ושתישא חירות ושמחה אלו במשך כול השנה.

בברכת פסח שמח וכשר לך ולבני ביתך

בברכה

מ. שניאורסון

אחרית דבר

חברים בקהילה היהודית של קורקאו כתבו לנו ודיווחו כי מצב החיים היהודיים על האי השתפר בהרבה במהלך עשרים השנים שחלפו מאז המאורעות המתוארים בסיפור זה. כיום יש שם בית ספר עברי משגשג ושירותים קהילתיים נוספים.