הפניקס

היה זה לפני 25 שנה, כאשר אלמנתו של ז'אק ליפשיץ, הפסל הנודע, באה ליחידות אצל הרבי, זמן קצר לאחר פטירתו הפתאומית של בעלה.

במהלך היחידות הגב' ליפשיץ הזכירה שכאשר בעלה נפטר הוא היה לקראת סיום של פסל גדול של הפניקס (עוף החול), בסגנון מופשט, עבודה שהוזמנה על ידי ארגון הנשים הדסה עבור המרכז הרפואי הדסה על הר הצופים בירושלים.

כאמן ובתור פסלת בזכות עצמה, הגב' ליפשיץ אמרה שהיא היתה רוצה לסיים את היצירה שבעלה לא סיים, אבל – כך היא אמרה לרבי – מנהיגים יהודיים אמרו לה שעוף החול הוא סמל לא יהודי, ואם כן, כיצד ניתן להציב יצירה כזו בירושלים?

עמדתי ליד דלת חדרו של הרבי אותו לילה. בתגובה לדבריה, הרבי קרא לי וביקש ממני להביא לו את ספר איוב מארון הספרים שלו, וכך עשיתי.

הרבי פנה לפרק כ"ט, פסוק י"ח, וציטט: "ואמר עם קיני אגוע וכחול ארבה ימים", והוסיף וחזר באוזני הגב' ליפשיץ את פירוש רש"י על הפסוק: "וכחול ארבה ימים – עוף ושמו חול ולא נקנסה עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת, ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו", וכפי שמבואר במדרשים שהעוף קם לתחיה מתוך אפרו לאחר שנשרף.

ואם כן, סיכם הרבי, ברור שזה סימן יהודי.

גב' ליפשיץ התלהבה מאוד מהתשובה של הרבי והפרוייקט נשלם זמן קצר אחר כך.

כמה אופייני שהרבי הביט על הצד החיובי שבדבר, בעוד אחרים הביטו על הצד השלילי.

במבט רחב יותר, ההשוואה לתקומה מתוך אפר מתאימה להפליא שכן באמצעותה הרבי – בדרכו המיוחדת, המעוררת השראה – הביא תקווה חדשה לאלמנה השבורה. בעצם, זה מה שהרבי עשה לרוחו של העם היהודי כולו, אותו הקים מחדש מאפר השואה לחיים חדשים.