הרבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה עני מרוד. ארוחותיו, כשהיו כאלה, היו מורכבות מלחם יבש. ה"רהיטים" שבצריפו המט-ליפול היו גיבוב של קורות ובולי עץ. פעם שאלוהו תלמידיו, "רבי, מדוע אתה צריך לסבול תנאים כה גרועים, בעוד אחרים, שהם הרבה פחות ראויים ממך, נהנים מברכות עולמו של הבורא?" – על כך השיב הרבי דוב-בער בסיפור:

"איש עשיר השיא פעם את בתו. אביה של הכלה היה האיש הנדיב ביותר בעיר, והוא רצה לחלוק את שמחתו עם העניים. הוא תלה בכל בתי הכנסת ובבתי הקבצנים שבסביבה מודעות שבהן הזמין כל קבצן ונווד לנשף החתונה.

הגיע יום החתונה. מאות קבצנים התיישבו סביב לשולחנות שהיו עמוסים במזון המשובח והטעים ביותר. אולם אז אירע אסון: הכלה נפלה למשכב. גדולי הרופאים הובהלו אל מיטתה, אולם ללא הועיל. הכלה הלכה לעולמה, והחתונה הפכה לתהלוכת אבלים.

הקבצנים נחלקו לשני מחנות. מחנה אחד אמר: 'האוכל על השולחן. מי יודע מתי, אם בכלל, נקבל הזדמנות נוספת כזאת למלא את כרסינו? הרי ברור שמארחנו לא רוצה שכל המזון המשובח הזה ילך לפח. וחוץ מזה, אם נישאר רעבים – האם זה ינחם אותו וישכיח את יגונו'?

אולם הקבצנים שבמחנה השני סירבו לגעת במזון שהיה לפניהם. 'איך נוכל לאכול ולשתות בעוד האדם שנתן לנו את כל זה שרוי באבל וביגון?' הם אמרו והוסיפו: 'כיצד נוכל ליהנות מנשף שהסיבה לקיומו הפכה לאסון?'

"העולם הוא נשף חתונה", סיכם הרבי דוב בער, "שנוצר למען איחודו של אלוקים עם כלתו, ישראל. אך נשף החתונה הופסק באיבו. בית המקדש – הוא בית הכלולות – נחרב כליל. הנשף אמנם מתרחש וניתן להשתתף בו, אך הנשמה הרוסה ובוראה שרוי באבל.

"ישנם אנשים המסוגלים ללא כל קושי ליהנות מן הנשף ככל יכלתם. אבל אני שייך לקבוצת הקבצנים השנייה, ואינני מסוגל להביא את עצמי להשתתף בשיירי החתונה הזו שנפסקה באיבה".