מדוע צמים בעשרה בטבת?

אנו יכולים להבין מדוע צמים בתשעה באב. בית המקדש נשרף ונחרב. קטסטרופה בקנה מידה עולמי.

לא רק היהודים נהנו מבית המקדש. מדי שנה, בחג הסוכות, היו מקריבים בבית המקדש שבעים פרים – לזכותם של שבעים האומות. מסופר כי גם קיסר רומי שנתן את ההוראה לשרוף את ירושלים ואת בית המקדש הצטער לבסוף על החורבן.

האלוקות הייתה גלויה לכל. כולם יכלו לתקשר באופן כזה או אחר עם בורא העולם, לא באמצעות מלאכים או שליחים אלא בצורה ישירה... "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" מציינת המשנה בפרקי אבות. בית המקדש היה מקום מרומם, נעלה יותר מזמן ומקום גם יחד.

שלושה שבועות קודם לכן יש צום נוסף. צום שבעה עשר בתמוז, היום בו נבקעו חומות ירושלים, מה שהוביל לבסוף לחורבן בית המקדש.

אך חצי שנה קודם לכן קיים צום נוסף. צום עשרה בטבת. היום בו נבוכדנצר הטיל מצור על ירושלים.

תורת החסידות מסבירה שזהו צום חמור במיוחד כיוון שאז הכול התחיל. חורבן המקדש התחיל כבר אז.

אבל למה, בעצם? הרי בעשרה בטבת בסך הכול הקיפו את החומות? מה כל-כך חמור בזה?

הרבי מליובאוויטש מסביר שלמעשה, כאשר הוטל מצור על ירושלים, היה ניתן עדיין לתקן; לחזור בתשובה ולהפוך את הקערה על פיה. בדיוק כמו בסיפור המגילה, היהודים התחרטו ממעשיהם הרעים ואכן המן נתלה על העץ וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

אנו מתאבלים בעשרה בטבת כי לא השכלנו להתייחס לאותם סימנים מקדימים, לא ידענו להבחין בהתרעות שדפקו על דלתותינו.

כך גם בהורות.

לפעמים אנו מבחינים בהתנהגות שלילית מסויימת של ילד. אנו אומרים לעצמנו "זה כלום, זה יעבור עם הגיל."

לעתים אנו רואים שילד לא יכול, נכשל. אנו חושבים שזה שטויות.

אך אם אנו לא יודעים לזהות את הבעיה בתחילתה, עם השנים ההתנהגות של הילד רק מחמירה, חוסר היכולת שלו מחמירה והתיקון קשה בהרבה.

פעם הגיע זוג צעיר לרב עם תינוק בן שלושה חודשים. הם שאלו אותו: באיזה גיל אפשר להתחיל לחנך את הילד? השיב להם הרב: אתם באיחור של שלושה חודשים!

הבה נתבונן בילדים שלנו. נראה מה אפשר להעצים אצלם ומה דרוש תיקון ונעזור להם לתקן. זו האחריות שלנו לשבת איתם, לקחת אותם לעזרה חיצונית, אם צריכים. הם לא יודעים לבד שיש להם בעיה, הם צריכים את היד המכוונת שלנו, ההורים.

נכון, גם בגיל שש עשרה אפשר לתקן, אבל בגיל שש זה קל בהרבה.

עלינו לזכור שיום עשרה בטבת מציין את תחילת הבעיה, את גילוי הסימפטום הראשוני, זה הזמן לתקן. זה הזמן לעצור להתבונן ולחשוב איך ומה עושים, ולפעול ברוח זו.

יהי רצון שעוד לפני עשרה בטבת נזכה שכל העניינים יתוקנו, ושנראה כיצד ימים אלו ייהפכו לששון ולשמחה, בקרוב ממש.