ביום שישי השבוע, מאות אלפי יהודים ישובו הביתה לאחר תפילת ערבית ואולי ישירו את ה"שלום עליכם" מהר מהרגיל. הסיבה? הם בעיצומו של צום, תענית עשרה בטבת שחלה ביום שישי ומסתיימת בצאת הכוכבים, זמן קצר לפני שנערוך את ה"קידוש". את הצום נשבור על כוס של יין ופרוסת חלה, ונמשיך לסעודת שבת חגיגית.

צום ביום שישי, נשמע קצת מוזר? אני אגיד לכם מה מוזר: עשרה בטבת הוא הצום היחידי שאם הוא היה חל בשבת, היו צריכים לצום בו. לא שזה עומד לקרות בזמן הקרוב – לפי החישובים של הלוח, זה לעולם לא יקרה – ובכל זאת יש כאן אמירה ברורה עד כמה חמור הצום.

אם לא היינו חסידים, הרעיון היה נגמר כאן. יום עשרה בטבת היה יום עצוב מאוד ואולי היינו נכנסים לדיכאון קטן. אבל תודה לא-ל שתורת החסידות לימדה אותנו להביט לעומק הדברים. נכון, זהו יום עצוב, אבל יש בו גם פוטנציאל עוצמתי לשמחה הגדולה ביותר. שכן כאשר המשיח יבוא, כל הצומות ייהפכו לחגים – חישבו איזה חג גדול יהיה אחד הצומות הקשים ביותר!

הבה נקווה שהמשיח יבוא עוד לפני עשרה בטבת, ואם חס וחלילה הוא יתעכב, הבה נעשה כל שביכולתנו כדי להביא אותו ולהפוך את הצום, יחד עם כל הדברים העצובים בעולם, לשמחה וששון שלא ייגמרו לעולם.