שאלה:

אני נוצרי אדוק, ובדת שלי נאסר על הכמרים להתחתן. אני סקרן לדעת כיצד מתנהגים הרבנים.

תשובה:

הזכרת לי שיחה שניהלתי עם נהג מונית קתולי. הוא שאל אותי האם לרבנים מותר להתחתן. אמרתי לו: לא רק שמותר להם, אלא הם חייבים לעשות זאת! הציווי התנכ"י "פרו ורבו" נועד לכולם בשווה, ללא קשר למעמדם הרוחני או הקהילתי.

הנהג נענע בראשו ואמר: "טוב לכם, היהודים. בקהילה שלי, עם מישהו יוצא עם בחורה ומרגיש מבולבל, או שיש לו בעיות עם חינוך ילדים, למי הוא יכול לפנות? לכומר רווק? לאדם שמעולם לא נדחה על-ידי בחורה, שאין לו שמץ של מושג על יחסי נישואין, ואין לו ילד שמוציא עין לילד אחר? אם תהיה לי שאלה באמונה או ספקות איזו תפילה עליי לומר אוכל לפנות אליו. אבל בחיי היום יום הוא לא יכול לסייע לי".

דברים אלו חדדו אצלי אמיתות אחת: היהדות לא מבדילה בין האליטות הדתיות לבין ה"עמך". בין אם אתה רב או נהג מונית, אתה נדרש לחיות חיים "נורמליים", להיות מעורב במאבקים ובעינוגים של החיים הגשמיים.

אך גם ההיפך הוא הנכון. גם אם אתה נהג מונית פשוט, התורה מצפה ממך להפוך את עולמך הגשמי למקום שהקב"ה יכול לשכון בו. האידיאל של התורה הוא ליצור חברה של אנשים שחיים חיים של קדושה. קדושה ומוסר אינם שייכים לרבנים בלבד – כל אדם יכול וצריך לחיות על פי הסטנדרטים האלה, וכל אחד מאיתנו יכול להיות בדיאלוג ישיר עם הקב"ה ועם התורה.

הרב נמצא שם רק כדי לעזור לאחרים לגשר בין הצרכים הרוחניים לבין מציאות החיים. אך הוא צריך לעשות אותו הדבר בחייו האישיים.

אולי המונית הזו היתה מעין מיקרוקוסמוס של העולם האידיאלי: מה יכול להיות יותר יפה מחֶברה, שבה נהגי מוניות מנהלים חיים רוחניים ורבנים מחליפים חיתולים?