שאלה:

אני לא מרגישה כל-כך בנוח עם המושג "העם הנבחר", שאומר שהיהודים איכשהו קרובים יותר לאלקים מכל האומות האחרות. יש בכך מן ההתנשאות, אליטיזם ודעות קדומות גזעניות. אולי תוכל להסביר לי מה בדיוק ההבדל בין זה לבין אנטישמיות?

בכבוד רב,

מרגרט

תשובה:

זוהי שאלה מצוינת – שאלה שיכולה לבוא רק ממישהו נבחר. הרשי לי להסביר:

לפי הדת היהודית, להיות נבחר אינו מוביל להתנשאות אלא דווקא לענווה. לו היה זה מלך בשר ודם שבחר בנו להיות לו עם מיוחד, אז ההנחה שלך היתה נכונה – היינו נהפכים לאליטיסטים. כאשר כוח בן תמותה מראה משוא-פנים כלפי אדם כלשהו, אותו אדם יהפוך כתוצאה מכך למתנשא – ככל שאת קרובה יותר למלך כך את חשובה יותר, וככל שאת חשובה יותר כך את מרגישה שמגיע לך כבוד גדול יותר.

אולם אנחנו נבחרנו לא על ידי מלך בשר ודם אלא על ידי אלוקים. וככל שאנו קרובים יותר לאלוקים, כך אנו חשים יותר את חוסר החשיבות שלנו. בעוד שחברות קרובה עם אדם מנהיג מנפחת את האגו שלך, הרי יחס קרוב עם אלוקים מפוצץ את בועת האנוכיות שלך. זאת היות ואלוקים הוא ישות אינסופית, וכל האשליות על חשיבות עצמית קטנונית נופלות, כאשר את עומדת בפני האינסוף. להיות קרוב לאלוקים דורש מאיתנו התבוננות עצמית ושיפור עצמי ולא שביעות רצון עצמית.

זהו הרעיון של העם הנבחר – אומה של אנשים שניתנה להם ההזדמנות לחוש את קירבת אלוקים, לשמוע את האמת שלו ולהעביר את המסר שלו אל העולם. כולם מסכימים, שהיו אלה היהודים, שהראו לעולם את האמונה בא-ל אחד וכן שיטת מוסר וקודים מוסריים, שעצבו את השקפת העולם המודרנית על החיים ועל מטרתם. הישרדותה של היהדות עד ימינו היא זו שמאשרת את הערך הנצחי של השיטה הזו.

לומר שיש כאן גאווה אתנית זה אבסורד מהסיבה הפשוטה: כל אחד, מכל מוצא אתני שהוא, יכול להתגייר ולהפוך לנבחר. ההיבחרות של היהודים אינה בגנים שלהם, זהו מצב נפשי. כל מי שמעוניין לקחת על עצמו את היהדות – ברוך הבא, כל זמן שהוא מוכן שיפוצצו לו את בועת האגו.

אז האדם המתנשא אינו פועל כנבחר. המבחן האמיתי של ההיבחרות הוא מידת הענווה שלך. את, מרגרט, עברת את המבחן הזה בהצטיינות. הענווה שלך היא כה עמוקה, שהיא אינה מרשה לך לקבל את העובדה שאת נבחרת. בעוד שרוב הקבוצות הדתיות האחרות מרגישים די נוח לטעון שהם הטובים ביותר, אנחנו היהודים נעשה הכל כדי לומר שאנחנו לא משהו מיוחד. וזה מה שנקרא עם נבחר!