אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בידקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963. אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי. אלוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזכרוני. וכך אני יושב, בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה...

קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו?

"יהודים"?

"כן, אדוני. יהודים".

"ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום".

"היכן מתגורר סידקי"?

"מעל החנות שלו".

"תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות"?

"כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השניה, לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו".

התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות היתה סגורה ומסוגרת, הכל היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה.

"מי שם"? שאל האדם מלמעלה.

"שלום עליכם" אמרתי.

"עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדריגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך".

מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדריגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא".

כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.