בתשעה באב בשנת ה' אלפים נ' לבריאת העולם (1290 לספירת הנוצרים) חתם המלך אדוארד הראשון על צו מלכותי המצוה על כל יהודי אנגליה לעזוב את המדינה. כמו כל גירוש, הבא לעקור אנשים מבתיהם בהם חיו וממדינה בה התגוררו זמן רב, היה גם בגירוש יהודי בריטניה משום גזירה איומה והוא מציין פרק טראגי ביותר בהיסטוריה היהודית העקובה מדם ומשופעת צער, רדיפות וסבל. בעת ובעונה אחת מהווה פרק טראגי זה גם כתב-אשמה ברור נגד העולם הנוצרי שיחסו אל היהודים לא הודרך אף פעם על ידי שיקולים אנושיים.

ברשימה דלהלן נסקור בקצרה את תולדות הישוב היהודי באנגליה ואת המאורעות שקדמו לגזירת הגירוש.

מועד בואם המדוייק של ראשוני היהודים לבריטניה אינו ידוע בוודאות. מניחים כי היהודים הראשונים הגיעו לאיים הבריטיים יחד עם הלגיונות הרומיים שכבשו את בריטניה בערך בזמן חורבן בית שני (3838 לבריאת העולם או 68 למספרם). היה כאלף שנה לפני שוויליאם הכובש ניצח בקרב של הסטינגס, וכבש את המדינה והניח את היסודות לממלכת בריטניה הנוכחית.

תעודות היסטוריות רשמיות, המעידות על הימצאות יהודים בבריטניה, מצויות בידי ההיסטוריונים מתקופה זו ואילך.

וויליאם הכובש חילק את הארץ בין משרתיו-מסייעיו האצילים והנהיג שיטת ממשל שהיתה שולטת באותה שעה באירופה כולה. שיטה זו היתה מבוססת כולה על הפיאודליזם הקלאסי: כל אציל ובעל אחוזה היה שולט על שטח אדמה גדול והאיכרים שחיו שם ועיבדו את האדמות, היו הצמיתים שלו. צמית – זהו רק דרגה אחת גבוה מהעבד, אך ההבדל הוא בעיקר בשם. בעלי האחוזות הקטנות יותר שימשו כמשרתים של ה"גדולים" ואילו אותם שמשו ושרתו אלה שאף אחוזה קטנה לא היתה להם. בראש ה"פירמידה" הזאת היה המלך.

בצורה כזו חולקה האוכלוסיה לשני חלקים: החלק הגדול היו צמיתים שעבדו אדמה לא-להם והיו קשורים אל אדוניהם-מעבידיהם כעבר הקשור אל אדונו, והחלק הקטן שהיה מורכב מאצילים, בעלי אחוזה, חיילים שכירים, אבירים משכירי חרבם. בערים היו גם סוחרים, בעלי מלאכה ופקידי ממשלה.

בשיטת ממשל כזה מלאו היהודים, בעל כרחם תפקיד חשוב, הם חיו, ברובם הגדול, בערים הגדולות ועסקו במסחר. חשיבותם בלטה במיוחד בפיתוח יחסי סחר בינעירוניים ובינארציים, כאשר הם ידעו שפות (עברית ויידיש) ונהנו מאימונם המוחלט של בני אמונתם. נוסף לכך סייעה בידיהם העובדה כי כל הסכסוכים בינם לבין עצמם יושבו באמצעות דין-תורה שהיה אחיד בכל מדינה ומדינה.

כל הנתונים הללו עמדו להם ליהודים וסייעו להצלחתם כסוחרים, עד שהיו לברכה למדינה בה חיו. מלכים ושליטים הכירו בתועלת הרבה שהיהודים יכולים להביא לארצותיהם ולעתים קרובות העניקו להם הגנה וזכויות שונות, במגמה למשוך אותם לארצותיהם. זכויות אלו ניתנו לרוב תמורת המסים הגבוהים, אותם נאלצו היהודים לשלם לקופת המלוכה והם נחשבו במדינות רכות, כ"רכושו הפרטי" של המלך.

וויליאם הכובש למד להכיר את היהודים בעודו נסיך בנורמנדיה. הוא עמד על ערכם הרב לכלכלת המדינה וידע כי הם אנשים העובדים קשה, נאמנים ומוכשרים שאפשר בהחלט לסמוך עליהם. כאשר עלה על כסא המלוכה בבריטניה, נתן ליהודים זכויות מסויימות, הבטיח להם הגנה ואיפשר להם בכך לפתח את המסחר והתעשיה של בריטניה.

בעיקר שימשו היהודים מקור לא-אכזב של הכנסה לאוצר המלוכה. הם שימשו גם בנקאים, מחליפי כספים ומלווים בריבית. לעובדה מוזרה זו יש סיבה, שהגויים נוטים לשכחה, שעה שבאים להאשים את היהודים בפעילות כלכלית בלתי הוגנת: הכנסיה הנוצרית אסרה על מאמיניה לקחת רבית מנוצרי אחר. גם התורה, להבדיל, אוסרת על היהודים לקחת רבית מיהודי, אולם היא מתירה לקחת רבית מגוי, כשם שהכנסיה מתירה לקחת רבית מיהודי. יוצא איפוא כי כאשר גוי היה זקוק להלוואה, הוא יכול היה לקבלה רק מידי מלווה יהודי. ומאחר שהיהודי היה חייב לשלם את מרבית הכנסותיו לאוצר המלך והיות ואף פעם לא היה בטוח שהגוי אכן יחזיר לו את חובו, היה שיעור הרבית גבוה למדי, אולם לא יותר גבוה ולעתים אף נמוך יותר, משיעור הרבית שיהודי היה נאלץ לשלם לגוי, במקרה של הלוואה. במקרה הפוך כזה לא היה הסיכון של אי-החזרת החוב סביר כל עיקר...

מעמד היהודים במשטר הפיאודלי היה נעדר כל בטחון אישי. אפשר לומר כי חייהם של היהודים במשטר זה היו תלויים על בלימה. מצד אחד הם נחשבו "רכושו הפרטי" של המלך, שהגן עליהם כדי לשמור על מקור הכנסותיו. מאידך היה היהודי צריך לשלם סכומים גדולים כדמי כופר על "הגנה" מפוקפקת זו ובעת ובעונה אחת היה נתון לשבט ולחסד ולמצבי-הרוח החולפים של המלך ולגחמות שלו. המלכים ניצלו את היהודים והשתמשו בהם בתפקיד של "ספוג" שעליו "לסחוט" כספים מהאזרחים האחרים בכל מיני דרכים ואמצעים. מסיבה זו עצמה הצטייר היהודי בעיני האוכלוסיה הגויית באור לא סימפטי והם ראו בו טפיל שכל עסקיו הכספיים מכוונים לרושש את האוכלוסיה ולהעשיר את אוצר המלוכה. האוכלוסיה העויינת הביטה על היהודים כעל זרים ואויבים ולא תמיד היה בכחו של המלך למנוע פרוץ מהומות אנטי-יהודיות שהסתיימו בשפך דם רב.

זה היה מצבם של יהודי אנגליה במשך מאה שנה, שחיו בה תחת שלטונו של וויליאם הכובש והבאים אחריו על כס המלוכה. הם נהנו, יחסית, מחיים שקטים ומרווחה כלכלית. גם בימי מסע הצלב הראשון והשני (בשנים 1146 ו-1096) כאשר דם יהודים נשפך כמים באיזוריה השונים של אירופה, הגנו מלכי בריטניה על היהודים שלהם. אולם שנאת האוכלוסיה אל היהודים גדלה והלכה וכן זכתה בריטניה ל"בכורה" במה שנוגע לעלילת הדם הראשונה שהעלילו על יהודים ברחבי אירופה. זה ארע בשנת 1144 בעיר נורוויץ', בה נאשמו היהודים ברצח נער נוצרי, במטרה להשתמש בדמו למטרות דתיות!

המלך לא האמין לאשמה האווילית, אולם זה לא השפיע על ההמון המוסת ולא מנע ממנו מלהתקיף את היהודים ולעשות בהם שפטים. מספר יהודים נהרגו ונפצעו ורכוש רב נשדד או הועלה באש. למרבה המזל לא התפשטו המהומות לערים אחרות, אם כי קבוצת נזירים אכולי שנאה עשתה""כמיטב יכולתה" כדי ללבות את היצרים ולשסות את ההמון הנבער ביהודים.

מפעם לפעם ארעו התפרצויות אנטי-יהודיות גם בערים אחרות כגון גלוסטר (1166), לונדון (1244), לינקולן (1255) ועוד.

בימי שלטונו של המלך הנרי השני אנו מוצאים קהילות יהודיות במרבית הערים הגדולות של בריטניה. מלך זה הרשה ליהודים – תמרות תשלום מס מיוחד "כמובן" – לייסד בתי עלמין מיוחדים, בהם יוכלו להביא את מתיהם לקבר ישראל. גם בשביל זכויות אחרות בתחום הדת, כגון ה"זכות" לערוך נשואין וגירושין עפ"י ההלכה, נאלצו היהודים לשלם סכומים ניכרים.

מסתבר כי המלחמות התכופות, אותן ניהלו מלכי אנגליה, גרמו לכך שהם ידרשו מהיהודים יותר ויותר. כספים אלה יכלו היהודים להשיג רק על ידי העלאת שער הריבית ויקור השרותים האחרים שהם נתנו לאוכלוסיה הלא-יהודית. זה שוב הגביר את השנאה כלפיהם.

בעת ובעונה אחת לא הזניחו היהודים את חיי הרוח שלהם. הקהילות היו מאורגנות היטב, והן החזיקו בתי כנסת, ישיבות, תלמודי-תורה ומוסדות דת וחסד אחרים. מפעם לפעם פנו המנהיגים הרוחניים של קהילות בריטניה אל גדולי התורה שבצרפת, אל בעלי התוספות המפורסמים, והציעו בפניהם את הבעיות ההלכתיות שנתקלו בהן. מפעם לפעם אף ביקרו תלמידי חכמים מפורסמים, משולחים מטעם ישיבות שונות, אצל יהודת בריטניה. הם נתקבלו שם בסבר פנים יפות וזכו לכל סיוע שהיו זקוקים לה. אחד האורחים המפורסמים היה רבי אברהם אבן עזרא שחיבר בלונדון שניים מספריו החשובים.

ירידה תלולה במצב יהודי אנגליה חלה מאז ארגונו של מסע-הצלב השלישי, בו נטל ריכארד לב-הארי תפקיד מכריע. כאשר כבשו כחות ריכארד את אוסטריה, הוכרחו יהודי מדינה זו להעלות מס כופר-נפש בסכום עצום.

גרוע עוד יותר היה מצב היהודים בימי שלטונו של המלך ג'ון, אחיו של ריכארד לב-הארי, וכן תחת שלטונו של הנרי ה-3. עלילות חסרות שחר נגד היהודים ופעולות אלימות נגד בטחונם האישי תכפו ורבו. המלך ופקידיו עשו את הכל כדי להוציא מהיהודים יותר ויותר כסף, ולא נתנו דעתם על מצבם העגום.

כאשר אדוארד הראשון עלה על כס המלכות של אנגליה (בשנת 1272) היה מצב היהודים במדינה זו בשפל המדריגה. לכל העלילות ה"רגילות" נתוספה עתה עלילה חדשה, חסרת יסוד לא פחות מקודמותיה: היא העלילה על היהודים כי הם מזייפים מטבעות המדינה...

בראותו כי במצבם הנוכחי לא יוכלו היהודים להכניס לו יותר כסף, החליט אדוארד לשדוד את כל רכושם ואחר כך לגרשם מן המדינה. בתשעה באב שנת ה'נ' (1290), חתם המלך על הצו המלכותי הפוקד על היהודים לעזוב את המדינה תוך מאה יום. הצו המלכותי הבדיל בין יהודים הנשארים נאמנים לאמונת אבותיהם לבין אלה שיבגדו בה וימירו את דתם. אלה האחרונים יורשו להמשיך ולשבת בבריטניה.

רק קומץ קטן של חלושי-אופי ניצלו הצעה "נדיבה" זו. רובם הגדול של יהודי בריטנה, שמנו אז למעלה מ-16 אלף נפש, יצאו את אנגליה, בהשאירם אחריהם את כל רכושם. הם לקחו עמם רק את ספרי התורה ותשמישי הקדושה.

חלק מהפליטים התישב בצרפת, אולם גם יהודי צרפת גורשו מארצם כעבור16 שנה.

מאז ובמשך 360 שנה לא היה יהודי על אדמת בריטניה. רק בימי מנשה בן ישראל, כאשר בראש המדינות הבריטית עמד אדם חזק כאוליבר קרומוו, הורשו היהודים לשוב לאנגליה. היה זה בשנת 1656. מאז ועד עתה זכתה יהדות בריטניה להתפתחות מרשימה הן בתחומי חומר והן בשטחי הרוח.