לב הסוגיה – חיי אדם
"כל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"1.
ביהדות, קביעה מפורסמת זו איננה הצהרה מוסרית-ערכית בלבד, אלא הדרכה מעשית לחיים. התורה מורכבת כולה מדינים המשקפים ערכים מוסריים, אך כאשר ההלכות והערכים הללו עלולים להביא לפגיעה בחייו של יהודי, הרי הם נדחים. זהו הביטוי המעשי לאמירה ההלכתית, שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.2
תפיסת עולם זו הפכה לנחלת הכלל. המודעות לשמירה על חיי האדם הפכה לערך עליון, והיא מונחת בבסיס קיומו של כל משטר דמוקרטי. כך למשל, על פי חוקת ארה"ב, תפקיד המדינה הוא, בראש ובראשונה, להגן על חיי אזרחיה ולאפשר לכל אזרח כפרט, לחיות בביטחון ובשלוה.
האם אין מן הראוי שאנו עצמנו ניישם עיקרון זה בארצנו הקדושה?
מאז מלחמת ששת הימים עברו שלושים ושש שנה, ועל אף הנסיונות של העולם כולו להביא שלום לאזור, אין שום סימן מציאותי לחיי שלום באזורנו. על מנת להביא לשינוי במצב זה – ולא לחזור שוב ושוב על נסיונות כושלים שנעשו בעבר – יש לאמץ את הכרת ערך החיים כהנחת יסוד וכתשתית לכל רעיון לפתרון הסכסוך. השמירה על חיי אזרחי ישראל צריכה להיות בראש כל דאגותינו וכל הצעת פיתרון תיבחן באמת-מידה זו.
השאלה המדאיגה היום את היהודים הגרים בארץ, היא: כיצד ניתן להשיג בטחון לעם היהודי – ואף למנוע שפיכות דמים בצד הערבי – באופן המעשי ביותר?
[אף כי כל אדם הוא יציר כפיו של הקב"ה3, וככזה מגיעה גם לו האפשרות לחיות בבטחון – הזכרנו בראש ובראשונה את חייו ובטחונו של העם היהודי. התורה קובעת כי העם היהודי צריך לדאוג קודם לכל לחייו שלו – לקיום ובטחון העם ולשמירת חייו של כל יהודי ויהודי. היום – לאחר פחות מששים שנה מאז עמד העולם כולו בחיבוק ידים, ולא עשה מאומה להציל את העם היהודי שנשחט על ידי הנאצים ימ"ש – אין צורך להאריך בהסברים לעקרון זה. למדנו על בשרנו, שאם אנו לא נדאג לעצמנו ולא נעמוד על נפשנו – אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו4!]
על פי חוקת ארה"ב, תפקיד המדינה הוא, בראש ובראשונה, להגן על חיי אזרחיה ולאפשר לכל אזרח כפרט, לחיות בביטחון ובשלוה. האם אין מן הראוי שאנו עצמנו ניישם עיקרון זה בארצנו?רוב תושבי העולם חיים הרחק מאזורי הסכנה. המחשבה על אוטובוס מלא בתלמידים המותקף בדרך לבית הספר או על מטען-נפץ המתפוצץ בלב ערים הומות אדם – רחוקה מהם מאד. אין הם מאמינים שדבר כזה יכול להתחולל בקרבתם, ואפילו אם קרה דבר מעין זה, קשה להם לחשוב שהדבר עלול לקרות פעם נוספת. באופן זה, מושג המות נתפס כנתון סטטיסטי בלבד, והם נוטים להשוות את מספרי ההרוגים משני הצדדים ללא הבנה אמיתית של חומרת המצב. אכן, גם אנו, החיים יום יום בצל הטרור ובקרבת התופת, מגיעים לעתים לקהות חושים. העיסוק הנורא במספר ההרוגים והפצועים, החוזר לאחר כל אירוע קשה, מרגיל אותנו למחשבות כמו "נמנע אסון כבד יותר – רק שנים נהרגו" או "אמנם הרגו בנו, אך אנו הרגנו יותר מחבלים – כוחנו עדיף". גישה אבסורדית זו מעידה שאין אנו מודעים לעצם הבעיה, לכך שהשאלה היא לא מהו מאזן ההרוגים בין הצדדים, אלא – כיצד עוצרים את התופת הזאת?
בעמודים הבאים ננסה לנתח ולהבין כמה היבטים של הסכסוך הערבי-ישראלי, ובעיקר לבסס את עקרון-היסוד העיקרי לפתרון – החובה לשמור על חיי כל יהודי.
על מה מהמרים?
כאשר ישנה מחלוקת בנושא מסוים, קל להתפס לתחושת דחיפות באשר לצורך להגיע לפשרה. במיוחד ביחס לענין אטרקטיבי כמו "שלום", ישנו רצון ודחף טבעי להגיע להסכם שלום מהר ככל האפשר. אלא שעם כל הרצון והכמיהה לשלום, אסור שתחושת הדחיפות תאפיל על הנושאים-היסודות עליהם מושתת השלום או תטשטש אותם. אם רוצים שהשלום יחזיק מעמד זמן רב יותר מאשר פרק הזמן שלקח כדי לשלוף את נייר ההסכם, הכרחי לוודא שהסכם זה עונה באופן מעשי על הצרכים והערכים הדרושים לנו.
מה רוצה ישראל בהסכם שלום?
1. שגבולותיה יהיו מוגנים ובטוחים מכל נסיון התקפה ממדינות שכנות.
2. שחיי תושביה יהיו שלוים ובטוחים, ללא חשש מנסיונות של פיגועי טרור ר"ל.
מי מסוגל לקבוע האם ההסכם מספק צרכים אלו?
מכיון שאלו הם נושאים צבאיים, מסתבר שיש לפנות למומחים בנושא – לאנשי הצבא – על מנת שהם יקבעו מהם הגבולות עליהם יש להשתית את ההסכם, ואלו תנאים דרושים על מנת להבטיח את שלומם ובטחונם של תושבי הארץ.
מדוע מכרעת דווקא דעתם של אנשי צבא?
על מנת לפתור כל בעיה שהיא יש לפנות למומחה באותו תחום. גם כאן, מכיון שהצבא מופקד על בטחון המדינה, הוא המומחה לתחום זה. לדוגמה – כאשר אדם חש בליבו, ומתעורר ספק הלכתי האם יש לחלל את השבת בשביל להציל את חייו, ההלכה קובעת כי חוות-דעתו של רופא-לב, היא איננה רק חוות דעת רפואית, אלא פסיקה הלכתית בענין זה. גם אם ישנן חוות-דעת של רופאים אחרים, דעתו של רופא הלב היא המכרעת בשאלות שבתחום התמחותו. מובן גם שבמקרה כזה, התחשבות בחוות- דעתו של רופא שיניים תהיה מגוחכת ואפילו מסוכנת.
במלחמת המפרץ הראשונה חזינו בהתקפות חוזרות ונשנות מהאויר, בפצצות חכמות, בטילים המתבייתים על מטרתם ועוד, אבל העירקים לא נכנעו עד שהחלה המערכה הרגליתגם בסכסוך הערבי-ישראלי יש להזדקק לחוות דעתו של מומחה בשטח זה. סכסוך שעיקרו עניני בטחון דורש את חוות דעתם של אנשי הצבא המומחים בעניני הבטחון והבקיאים בפרטי הסכסוך. מומחים אלו הם אלה הצריכים להנחות את הכיוון והמטרות של המשא-ומתן ולקבוע מהם הקוים האדומים.
כאשר נשאלו המומחים הצבאיים על דעתם בנושא, הם קבעו כי לשם השגת שלום ובטחון, חייבת ישראל להחזיק באזורים אותם שחררה במלחמת ששת הימים.
הסיבות לחוות-דעת זו פשוטות:
ביחס לרמת הגולן: עמדות התצפית והשמירה של רמת הגולן שולטות על כל הגליל וצפון הארץ ומגינות על הישובים ובסיסי הצבא שבאיזור מפני התקפת טילים, או כל מתקפה צבאית אחרת. נוסף לכך, אפילו בעידן ההיי-טק – מלחמה לכיבוש רמה (לעניננו – רמת הגולן) קשה שבעתיים ממלחמה המתנהלת במורד ההר או במישור. באם חלילה יתקפו צבאות סוריה או לבנון את ישראל מן הגולן, ישראל תהיה במצב קשה של מגננה ויהיה קושי עצום לשנות את פני המערכה (שהרי איננו יכולים לסמוך על נסים, ובמבצע כיבוש הגולן נפלו, למרבה האסון, לוחמים רבים).
הדברים נכונים גם לגבי יהודה, שומרון וחבל עזה. במקומות אלו ישנן נקודות אסטרטגיות השולטות על ריכוזי אוכלוסיה גדולים במרכז הארץ ובערי החוף ב"ישראל הקטנה", בתוך הקו הירוק.
צבא אויב הממוקם במקומות רגישים אלו יוכל לפלוש ללא מאמץ למתניים הצרים של המדינה, ולבתר אותה לשניים. לא לחינם כונו גבולות המדינה שלפני מלחמת ששת הימים – גם בחוגי השמאל – "גבולות אושוויץ". אפילו אם נוכל למנוע את פלישתם של צבאות האויב לשטחי המדינה ממקומות אסטרטגיים אלה, הרי שטרוריסטים יוכלו לשגר טילים ורקטות מהגבעות השולטות, לפגוע ולשתק את מערך המילואים עליו נשען צה"ל ולגרום ר"ל להרס וחורבן בריכוזים אזרחיים5.
נכון הוא שאופי המלחמה השתנה בתקופה האחרונה, אבל עומק אסטרטגי נשאר קריטי בזמן מלחמה. גם בעידן הטילים הבין-יבשתיים ומחשבי-העל, הנצחון הסופי נקבע על הקרקע.
כך, במלחמת המפרץ הראשונה חזינו בהתקפות חוזרות ונשנות מהאויר, בפצצות חכמות, בטילים המתבייתים על מטרתם ועוד, אבל העירקים לא נכנעו עד שהחלה המערכה הרגלית. וגם אז, מכיון שכחות הברית הגבילו את עומק החדירה לעירק – וכיון שהעומק האסטרטגי הוא מרכיב הנצחון העיקרי – הצבא העירקי אמנם נכנע, אבל לא נוצח, וסדאם חוסיין בנה את משטרו מחדש. רק במלחמת המפרץ השניה, לאחר שכחות הברית הפנימו את לקחי העבר, הם נצחו במלחמה באמצעות פלישה יבשתית וכיבוש מלא של שטחי עירק.
החזקת חבלי הארץ ששחררה ישראל במלחמת ששת הימים הכרחית, לא רק כאמצעי הגנה מפני התקפות אויב, אלא גם ובעיקר על מנת למנוע פעילות טרור. אמנם ברור שהימצאותם של ישובים ערביים בשטחים שכבשה ישראל, היא פוטנציאל לבעיות בטחוניות רבות, אך הרבה יותר קל להתמודד עם בעיות אלו כאשר הסמכות החוקית בישובים אלה בידה של ממשלת ישראל, וכאשר ישנה יכולת בידי המודיעין לקבל בזמן אמת ידיעות מסוכנים בשטח על התארגנויות לביצוע פיגועי טרור. ניתן לפתור בקלות רבה יותר ארועים מעין אלו, כאשר ישראל היא השולטת במקומות המוצא שלהם. גם סיכול התארגנויות טרור בעודן באיבן וחיסול תשתיות הטרור ומפקדותיו, נעשים באופן היעיל ביותר כאשר ישראל שולטת בשטח ונוכחת בו באופן מתמיד וקבוע.
כבר במציאות של היום רואים, כי כאשר טרוריסט חודר לשטחי ישראל על מנת לבצע פיגוע, עוד לפני שיש בידי ישראל סיפק להגיב, הוא נמלט לערי המקלט הנמצאות תחת האוטונומיה הפלשתינית. הוא חי מחוץ לתחום בו יכולים כחות הבטחון להשיגו, כשהוא שליו ובטוח באהדה שרוחשים לו מארחיו מבני עמו.
בשל נימוקים אלו, כאשר נשקלו הסדרי שלום מנקודת ראות בטחונית, לא היה מומחה צבאי אחד שהציע לישראל למסור את חבלי הארץ ששחררה בתשכ"ז (1967). להיפך, מומחים צבאיים מארה"ב וממקומות נוספים השתוממו על הנכונות של ישראל לדון במסירת שטחים אלו.
כאשר מתבוננים מי מעלה הצעות כאלו לסדר היום, רואים שכל ההצעות באות מכיוונם של פוליטיקאים. (גם אם אנשים אלו היו בעבר אלופים ומומחי צבא, משפשטו את מדיהם הרי הם פוליטיקאים...)
הפוליטיקאים טוענים: אנו מוכנים לדון ולהתמקח על מסירת שטחי ארץ ישראל, משום שאנו מאמינים שהשלום יפתור את בעיותינו. כאשר ישרור שלום, לא נידרש עוד לעומק האסטרטגי כערובה לבטחוננו.
כאשר נשאלו אותם פוליטיקאים האם לדעתם יש לשטחים חשיבות אסטרטגית בהגנה על בטחון המדינה, הם ענו בוודאות שכן! משקולי בטחון גרידא אסור למסור אף שעל ממקומות אלו, אבל "צריך לתת צ'אנס לשלום".
כאשר מדובר על שאלה של חיים ומות, אסור לקחת סיכונים על סמך ציפיותינו לעתיד. האם ניתן לסכן חיים בגלל מצב שאולי ישתנה בעתיד? את החיים של מי ניתן לסכן בקלות כזו? כיצד ניתן להקל כך בערך החיים?
האם אנו יכולים לצפות את העתיד? נניח שראשי המדינות הערביות מוכנים בעתיד להגיע לשלום מלא עם ישראל, האם די בכך כדי שנקל בסדורי הבטחון הדרושים לנו עכשיו? התשובה פשוטה וחד משמעית – לא! גם לו בטחנו לחלוטין בכוונותיהם של ראשי המדינות הערביות, הרי המשטרים הערביים הם משטרים רודניים, שהתנהגות שליטיהם בלתי-צפויה והם אף נוטים להפיכות פתאומיות. מה יהיה אם המנהיג עמו חתמנו הסכם שלום – יפול, האם נוכל להיות בטוחים כי יורשו או מחליפו ימשיך בהסכם?
במצב כזה, ישראל איננה יכולה להתפשר על בטחונה ולקרב את אויביה לגבולותיה, מבלי שתהיה לה ערובה לסדורי הבטחון בעתיד. ויותר, העתיד הוא תמיד בלתי צפוי. אמצעי הלחימה נעשים מורכבים ומתוחכמים יותר ויותר, ומה שהוא היום בגדר סיכון בטחוני קל, עלול להפוך בעתיד לגורם סכנה גדול וכבד.
כל זה נכון גם כאשר מוצע לנו הסכם שלום מלא. על אחת כמה וכמה במצב העכשווי, כאשר מנהיגי העולם הערבי מתקשים לחתום בפומבי על הסכם שלום ולממש איתנו אפילו "שלום קר" בלבד.
גם אם סבורים שהסיכון בהוה יביא להצלת חיים בעתיד, ההלכה היהודית קובעת שאסור לאדם לסכן את חייו – וכמובן לא את חייהם של אחרים – כאשר אין וודאות שמעשיו אכן יצליחו להציל חיים. לעומת זאת, צריכים לעשות הכל על מנת למנוע מצב אפשרי של סיכון חיים בהוה.
וכך נפסקה ההלכה6:
נכרים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת, ואם באו על עסקי נפשות, ואפילו באו סתם ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות, ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבא, יוצאים עליהם בכלי זין, ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו אינן רוצים לבא אלא על עסקי קש ותבן מחללין עליהם את השבת, שמא ילכדו העיר ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש בפניהם.
הבה נתבונן מעט בהלכה זו. נקבע כאן שכאשר האויב תוקף, גם כאשר נראה שאין כאן שום סיכון מידי של חיים (והאויב מצהיר בפירוש שיסתפק אך ורק בסיפוק צרכיו הכלכליים המידיים, כקש ותבן לבהמותיו), בכל זאת – מכיון שיש חשש שהאויב יכבוש את העיר ויביא בכך לסיכון עתידי של הארץ כולה – יש להתחמש בנשק ולמנוע מהאויב להגיע לעיר, גם כאשר הדבר כרוך בחילול שבת7.
המצב המתואר בהלכה זו הוא המצב כיום בארץ ישראל: כל פיסת קרקע בארץ היא כעיר גבול (עיר-ספר), נקודה אסטרטגית וחשובה לבטחון, וכאשר מוסרים קרקע זו לערבים מגדילים את האפשרות שלהם לתקוף בקלות את שאר חלקי הארץ. נימוקים אלו הם הסיבה שרבים מגדולי ומנהיגי ישראל אומרים שאסור לוותר ולמסור אף שעל מהארץ לגוים, גם מבלי להתייחס לחיבת הארץ ולקדושתה.
נכון, הארץ היא קדושה. נכון, ישנם אנשים האוהבים אותה. אבל סיבה עיקרית לכך שאסור למסור אף שעל ממנה, היא העובדה שמדובר בשאלה של חיים ומות, בהימור על חייהם של מליוני יהודים.
שלום תמורת שלום
האפשרות של "שטחים תמורת שלום" היא מושג שכותבי רשומות ההסטוריה לא שמעו עליו. באיזה מקרה עם שניצח במלחמת הגנה וכבש בה שטחים נכנע וויתר על שטחים אלו לעם שתקף אותו?
אך יותר מכך: האם מסירת שטחים תוביל לשלום?
אם נבחן את המצב לאשורו, נגלה כי אף פעם בהסטוריית היחסים הארוכה בינינו לבין הערבים לא הובילו הויתורים לגישה של פשרה, פיוס ושלום.
במקום זאת, כל נכונות לויתורים מצד הישראלים נתפרשה על ידי הערבים כחולשה וחוסר בטחון, ועודדה אותם לתביעות נוספות ומוגזמות. כל נסיגה מפני לחץ גררה בעקבותיה לחץ נוסף וויתורים נוספים.
נוצר מעין דפוס קבוע, לפיו הערבים תובעים תביעות רעשניות, וישראל – בגלל חשש מפני שריפת כל הגשרים וסתימת הגולל על אפשרות של משא ומתן – מוותרת ומסכימה לחלק ניכר מתביעות הערבים, ותוך זמן קצר תובעים הערבים תביעות נוספות ומוגדלות, תוך הסבר לעולם כולו כי אלו הן תביעות הגיוניות הממשיכות בעקביות את אותן תביעות עליהן כבר הוסכם בעבר.
ההגיון הפנימי בתביעות הערבים ברור. לאחר שישראל הראתה נכונות לוותר על בטחונה בכדי לרצות את אויביה, קשה לסמן קווים אדומים. אם סיכון חיי אדם איננו סיבה מספקת לומר לא, מה נותר כסיבה לכך?
הגיע הזמן שנפסיק לנסח את דעותינו רק כתגובה והתיחסות לתביעות הערבים, ובמקום זאת נציב לפני הכל את הצרכים ואת סדרי העדיפויות שלנו. עלינו לדעת, ולומר זאת בפה מלא, כי ישנם דברים שאינם למכירה, נושאים שלא יונחו כלל על שולחן המשא ומתן. עקרונות יסוד וקווים אדומים אלו אינם תלויים ברגש, הם נובעים מסיבה הגיונית פשוטה – כאשר מדובר בחיי אדם, איננו מוכנים לקחת שום סיכון!
התנאים המציאותיים לשלום
הנוסחה של "שטחים תמורת שלום", לא רק שהיא טומנת בחובה סכנה גדולה, אלא שהיא משוללת כל בסיס הגיוני.
נמחיש זאת דרך דוגמת הגולן: על אף הנאומים חוצבי הלהבות ומלאי השטנה שנשמעים מדמשק נגד ישראל מאז שנת תשל"ד (1973), לא היתה מאז התקפה ישירה על ישראל מהצד הסורי (על אף שבאופן עקיף, יחידות סוריות היו מעורבות במלחמת לבנון ב-1982, וכן ישנה מעורבות בפעילות החיזבאללה). מדוע? בגלל סיבה אחת פשוטה – הישיבה הישראלית ברמת הגולן. כאשר הארטילריה והטילים הישראלים מכוונים הישר לדמשק, וכאשר חיל הרגלים הישראלי יכול לפעול ללא הפרעה מיוחדת בשטח המישורי של הרמה, כל מנהיג סורי ישקול כמה פעמים לפני שיתקוף את ישראל. הסיכון גבוה מדי עבור הסורים.
נתאר לעצמנו את המצב ההפוך – מצב בו לא היתה נוכחות ישראלית בגולן, ובמקומה היתה שם ארטילריה סורית המכוונת כנגד ישובי ישראל וכחות שריון ורגלים המזומנים לפלוש לתוכה בקלות. האם במצב כזה, ללא כושר ההרתעה הישראלי בגולן, היו גוברים או פוחתים סיכויי ההתקפה מצד סוריה?
הפירוש של "שטחים תמורת שלום" הוא החלפת שטחים בעלי משמעות אסטרטגית בפיסת הניר עליה חתום הסכם השלום, ובהחלט לגיטימי לשאול כמה שוה פיסת ניר זו. בהסטוריה הקרובה ראינו כיצד הערבים מפרים כל הסכם שחתמו עם ישראל, ולמוסלמים בכלל יש הסטוריה שלילית בנוגע לשמירת הסכמים (כאשר הערבים אינם מקיימים גם הסכמים רבים שחתמו בינם לבין עצמם).
האם הערבים רוצים בשלום?
פעמים רבות מנמקים הערבים, בתעמולה הפנימית שלהם, את המעורבות שלהם בהסכמי השלום כ"חלק ממלחמת הקודש לשחרור פלסטין".
סאדאת הצהיר בגלוי, כאשר הסביר לעמו מדוע הוא מוכן לבקר בירושלים, כי כעת עלינו, המצרים, לשלם מס שפתיים כדי להשיג שלום, ובעתיד, כאשר מעמדה של מצרים יתחזק (כמדינה שוחרת שלום) ומדינת ישראל תחלש (לאחר שוויתרה על נכסים רבים) נוכל לפתוח במלחמה מתוך עמדה חזקה ועדיפה. סאדאת ידע כי בדרך השלום יוכל להשיג מישראל השגים רבים יותר מאשר בדרך המלחמה.
גם היום, כאשר מביטים בעתונות המצרית – עתונות של מדינה שבאופן פורמלי יש לה הסכם שלום עם ישראל – מוטל ספק האם המצרים הפנימו ברצינות את השלום. העתונות המצרית, הנשלטת על ידי הממשלה, מלאה יום אחר יום בטורי דעות אנטי-ישראליים ובקריקטורות אנטישמיות. בבתי הספר המצריים לומדים הילדים בשעורי היסטוריה על מטרת הפולש האימפריאליסטי הציוני, ובכל יום ששי נשמעים קולות שנאה מצריחי המסגדים.
מי שרוצה לקבל תמונה ברורה יותר על הלך הרוח ברחוב הערבי, יכול לשאול את הערבי הפשוט לדעתו. הוא ישמע, כפי שכבר התברר בסקרים רבים, כי אין לערבי כל התנגדות לאלימות וטרור נגד ישראל וכי הוא רוצה לראות שלטון פלסטיני בכל שטחי הארץ. האם שכחנו כיצד רקדו הפלסטינים בהתלהבות על הגגות כאשר הטילים העירקיים נפלו עלינו?
על אף הנאומים חוצבי הלהבות ומלאי השטנה שנשמעים מדמשק נגד ישראל מאז שנת תשל"ד (1973), לא היתה מאז התקפה ישירה על ישראל מהצד הסורי (על אף שבאופן עקיף, יחידות סוריות היו מעורבות במלחמת לבנון ב-1982, וכן ישנה מעורבות בפעילות החיזבאללה). מדוע? בגלל סיבה אחת פשוטה – הישיבה הישראלית ברמת הגולןעמדה ערבית זו איננה מפתיעה, וקשה לצפות מהערבי הממוצע לרגשות אחרים. כאלה הם הערכים עליהם הוא גדל, כך הוא התחנך במשך שנים רבות. בשבילו, חויה או ביטוי של דעה אחרת הן יציאה כנגד סולם הערכים של החברה בה הוא גדל וחי. אכן, אי אפשר לקבל את הרגשות והדעות הרווחות ברחוב הערבי, או לעבור עליהם בסלחנות. אסור לנו להתעלם מהמצב, ההולך ומתפשט, בו כל קריאה אקראית של עיתונות ערבית ממוצעת או האזנה לשידורי הרדיו8 מעבירה בבירור את מסר השנאה – מראשי המדינה ועד לאדם הפשוט שברחוב. הגישה הערבית העולמית כלפי ישראל היא יחס של שנאה, בוז ותיעוב. מעולם לא היה נסיון אמיתי או הבעת רצון אמיתית מצידם לדו-קיום עם ישראל.
טרור ושלום לא הולכים ביחד
בגלל השנאה הערבית העמוקה לישראל וליהודים, ערבים רבים מוכנים לסייע בפעולות טרור נגד ישראל. במצב זה, גם אם ההנהגה הערבית היתה מתנערת לגמרי מפעולות טרור – דבר שלא נעשה עדיין – קיימת סכנת הטרור מצד קבוצות או אנשים יחידים.
למרבה הצער, פעולות הטרור לא באות רק מהחוגים הקיצוניים. ההנהגה הערבית עצמה מעודדת בעקביות את הטרור, כיון שהטרור מתקבל כלגיטימי ומביא לויתורים בשולחן הדיונים.
גם כאן, נוצר דפוס קבוע: הערבים תובעים תחילה תביעות שישראל דוחה. אחר כך מגיע גל טרור היוצר אצל הישראלים פחד וחוסר בטחון, וההנהגה הערבית טוענת כי התקפות הטרור הן מוצדקות בהיותן תגובה לדיכוי האוכלוסיה, וכי ניתן להרגיע ולשפר את המצב על ידי ויתורים והקלות לפלסטינים. בסופו של תהליך זה מגיעים להסכם או הסדר, תוך ויתור מצד הישראלים הכמהים לשקט.
הערבים למדו שעל ידי טרור המגבה את תביעותיהם המדיניות, הם יכולים להשיג ויתורים נוספים, וכי הישראלים מוכנים להקריב את בטחונם לטווח ארוך, שלב אחרי שלב, בכדי להשיג מעט שקט זמני.
הערבים ממשיכים בעקביות במגמה זו. מפעם לפעם ישנה הורדה של רמת הטרור או של קצב התהליך, אך לעולם אין הפסקה מוחלטת. קודם הם תובעים, אחר כך הם נוקטים פעולות טרור שלאחריו הם מחריפים את תביעותיהם, ולבסוף הישראלים מוותרים.
בכדי להלחם במגמה זו חייבת ישראל לשדר מסר ברור: טרור יתקל בכח. הטרוריסטים ובני משפחותיהם יתפסו ויענשו קשות. ובעיקר: בשום פנים אסור לתת לטרור פרס בדוגמת ויתורים.
המלך הוא ערום
מדוע ישראלים רבים אינם רוצים להכיר בעובדות אלו, ולדון בהן בפומבי ובאופן פתוח? מדוע הם לא מכירים בכך שמאז תחילת תהליך המשא-ומתן לשלום ועד היום, הסכמי השלום רק חזקו את העמדה הערבית? הסיבה פשוטה – הודאה כזו בעובדות תפגע באמינותם האישית. הם הסתכנו בישיבה לשולחן המשא ומתן עם הערבים, בטענה שהערבים רוצים שלום, והם מרגישים כי הכרה בכך שהערבים לא התמתנו וכי אין לדבר על שלום אמיתי, תגלה כי תהליך השלום היה כשלון.
הם אינם יכולים לומר "המלך הוא ערום" – להכריז כי הערבים לא עשו שום תזוזה לכיוון השלום – משום שאז גם בגדיהם שלהם יראו בלויים, הם יצטרכו להודות שבגישתם המוטעית הם סיכנו את שלום אזרחי ישראל. לכן, במקום להודות בטעות, הם מתעלמים מהסכנה ומנסים להסוות אותה, כך שגם אחרים לא יוכלו לראותה בבירור. היו זמנים בהם התקשורת הזרה דיווחה על התקפות טרור עוד לפני שהודיעו על כך בתקשורת הישראלית הרשמית. במקרים רבים, במקום לגלות את התרמית המסתתרת מאחורי דיבורי השלום הערביים, ישראל רק חיזקה את תדמיתם של הערבים ואת ההכרה הצבורית בהם כשותפים במאמצים לשלום.
האמת היא, כי הקושי שיש לישראל לדון באופן פתוח וכנה על הסכמי השלום הוא עמוק יותר. מעבר לחוסר הנכונות של המנהיגים שאימצו את ההסכם להודות בטעותם, ולצורך שלהם לחפות על עצמם, הרי לאורך כל הדרך ישראל בחרה לנהוג על פי מה שאמרו אומות העולם. במקום להתמקד קודם לכל בצרכיה של הארץ, בבטחון, בצמיחה ובפיתוח שלנו, תמיד התייחסנו לשאלה "מה יאמרו הגוים?" – מה היא דעת הערבים? מה תהיה התגובה מוושינגטון? מה יאמרו בלונדון?
האמריקאים הרי מאמינים בתנ"ך ובאמיתת הנבואות שבו, וגם הקוראן לא שולל את זכות היהודים על ארץ ישראלאין חידוש או מקוריות בגישה זו. כבר לפני 3000 שנה, כאשר חזרו המרגלים ששלח משה לרגל את הארץ המובטחת ולמסור דו"ח על הארץ ועל יושביה, הם אמרו: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"9. דברי המרגלים משקפים את המצב לאשורו. הכל מתחיל מהדימוי העצמי, מהאופן בו אנו מסתכלים על עצמנו. כאשר "ונהי בעינינו כחגבים" – כאשר אנו נתפסים בעיני עצמנו כחסרי ערך או כחלשים, כאשר יש בתוכנו פחד (או אפילו תחושה של ערעור דמותנו המוסרית, הרגשה כי טיעונינו חלשים ובלתי צודקים) – אזי "וכן היינו בעיניהם": גם שונאינו תופסים אותנו כחלשים ורכי לב, ואין להיות מופתעים מכך שהם יפעלו נגדנו באופן מאומץ, מתוך תקוה שיכניעו אותנו. ולהפך, כאשר קיימת בתוכנו תחושת כבוד וערך עצמי – כאשר, ללא יהירות, אנו מתמקדים בעדיפויות שלנו ונותנים את זכות הקדימה לבטחוננו ולצרכינו שלנו – גם העמים האחרים מתייחסים אלינו בכבוד והערכה.
לאחר מלחמת ששת הימים שרר בעולם הערבי פחד אמיתי מישראל ומצה"ל, ובעולם כולו רחשו אהדה והערכה לישראל המנצחת. היום, לדאבוננו, המצב השתנה. מדוע? בגלל הוויתורים שלנו, בשל העדר נכונות מצדנו לקום ולתבוע את המגיע לנו בצדק. במצב זה תופסים אותנו הערבים כחלשים, וחולשה זו מזמינה לחץ כבד.
הדבר נכון גם במערכת היחסים שלנו עם ארה"ב: אם ישראל איננה עומדת בתוקף על עקרונותיה, היא אינה יכולה לצפות שארה"ב תילחם עבורה. אם ישראל איננה מוחה על הפרות הסכמי השלום הרצופות של הערבים, אין כל סיבה שארה"ב תתייחס אליהן.
אפילו אם ישנם מקרים בהם אנו נזקקים באמת לסיוע מאומות אחרות, אל לנו להפגין בפניהם את פחדינו. אמריקה מחשבת כל סיוע שלה לאומה אחרת כהשקעה. כל משקיע מעוניין בשותף יציב וצפוי, שללא גאוה או יהירות-יתר, יודע מה בדעתו לעשות, משרטט בבהירות את רצונותיו וחותר בכנות אל יעדיו.
זכותנו על הארץ
אחרי כל מה שהוסבר עד כה, ישנו טיעון יסודי נוסף שיש לתת עליו את הדעת: מאבקם של הערבים מבוסס, בשורה התחתונה, על הטענה לפיה אנו כבשנו את ארצם, בה הם חיים מאות שנים. על מנת להדוף את האלימות, השנאה והזלזול בחיי אדם המאפיינים את העמדה הערבית, עלינו לבסס את קביעת היסוד, שליהודים – ורק ליהודים – ישנה זכות ברת תוקף על ארץ ישראל. ללא ביסוס טענה זו, כאשר ממילא מקבלים את טענתם של הערבים בדבר זכותם על הארץ, הרי שהוויכוח האם כל הדרכים של הערבים להשיג את מטרתם מוצדקות – שייך לדעה ולטעם האישי של כל אדם. האבחנה בין מלחמה לגיטימית לבין טרור אינה פשוטה כל-כך. הערבים טוענים שהטרור זוהי הדרך הלגיטימית היחידה שברשותם, להילחם בכובש הישראלי האלים... ולמרבה הפלא – העולם הנאור בפירוש לא שולל על הסף טענה זו!
לכן רק עמידה עיקשת על זכותנו על הארץ הזו – יכולה להוות בסיס איתן לשכנוע העולם בצדקתנו. אז גם הטרור נתפס כבלתי מוצדק, כשהוא נעשה כלפי אנשים שוחרי שלום החפצים לשבת בשלוה בארצם .
מהי זכותנו על ארץ ישראל? – הבטחת האלקים הכתובה בתורה. בורא העולם הבטיח לאברהם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת"10. במשך כ-1500 שנה היתה ארץ ישראל ביתנו, ואפילו בזמן גלותנו ייחלנו תמיד לחזור לביתנו, לירושתנו הנצחית. נכספנו לירושלים – מקום בית המקדש11, לחברון – מקום קבורת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב12, לבית לחם – המקום בו רחל אמנו מבכה על בניה שהתפזרו לגלות ומתפללת לשובם13. לאורך 2000 שנות גלות, בהן גלו היהודים גלות אחר גלות, מעיר לעיר ומארץ לארץ, נשארה ארץ ישראל הבית הלאומי של כל יהודי. מאז יצאנו לגלות ועד היום הזה, מכל מקום בו יהודי נמצא, הוא פונה שלש פעמים ביום להתפלל לכיוון ארץ ישראל.
עקרון האמונה בהבטחה האלקית כה חשוב ומשמעותי, עד שרש"י – הפרשן הנודע – פותח את פירושו לתורה בעקרון זה:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב"בראשית"? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
קביעה זו נכונה ביחס לכל חלקי ארץ ישראל, לא רק לאיזור החופים, ירושלים והגליל, אלא גם ליהודה, שומרון, חבל עזה והגולן. כל חלקה, קטנה ככל שתהיה, היא חלק יסודי במכלול כולו, חלק מהארץ הקדושה שלא ניתן לפגום באחדותה ובשלמותה. ברוח זו, "הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל" – האסיפה היהודית הגדולה של גדולי הצדיקים, תלמידי החכמים וראשי עסקני הציבור בתקופה שלפני השואה הנוראה – הצהירה בשנת תרצ"ז (1937) בהתייחס לתכנית החלוקה: הארץ הקדושה, שגבולותיה נקבעו על ידי הקב"ה בתורתו הקדושה, הוענקה לעם היהודי, העם הנצחי, ואין כל תוקף לשום ויתור על הארץ הקדושה שהוענקה לנו.
הסבר זה הוא הטיעון ההגיוני היחיד שהערבים או האמריקאים לא יכולים להפריכו – האמריקאים הרי מאמינים בתנ"ך ובאמיתת הנבואות שבו, וגם הקוראן לא שולל את זכות היהודים על ארץ ישראל. האם ניתן לשער כי נשיא אמריקני יהרהר בפומבי האם הבטחתו של הקב"ה לאברהם עודנה רלוונטית?
הקשר בין חבל ארץ זה לבין היהודים כל כך עמוק ומבוסס, עד כדי כך שכל העולם מתייחס אליה בשם "ארץ ישראל". מסיבה זו, חשוב ונחוץ להדגיש כי שורש הקשר שלנו לארץ ישראל הוא בנבואות התנ"ך.
לא כדאי ולא רצוי לבסס את אחיזתנו וזכותנו בארץ ישראל על הצהרת בלפור או על החלטת האו"ם בתקופתנו. החלטות אלו יכולות הרי להתבטל על ידי החלטות חדשות – וידוע כי אין באו"ם אהדה רבה לישראל.
גם העובדה שאבות אבותינו גרו בארץ הזאת ברציפות במשך אלפי שנים, עם כל חשיבותה, איננה מספיקה כדי לבסס עליה את טענת זכותנו על הארץ כיום. אם האינדיאנים יגישו תביעת בעלות על כל אמריקה, בטענה שאבותיהם התגוררו בה שנים רבות לפני המתיישבים מאירופה, האם תימסר לידיהם אמריקה?
כאשר נבואות התנ"ך הן הבסיס והיסוד לטענתנו על הארץ, אזי שאר הטיעונים מהווים חיזוקים טובים לתביעה זו, כאשר היסוד הזה חסר, יש לנו קושי לענות לטענת האומות שאנו ליסטים מאחר שכבשנו וגזלנו את הארץ בכח מהעמים שישבו בה לפנינו.
ונקודה חשובה נוספת העולה מטיעון זה, מעבר לעניננו הבטחוני בחבלי הארץ: חזרנו לארצנו לאחר אלפי שנות גלות ומימשנו את הזכות היהודית על הארץ, תוך כדי מלחמות הגנה בהם הראה לנו הקב"ה ניסים גלויים. האם במצב זה – כאשר הקב"ה מעניק לנו מתנה באופן ניסי – עלינו לוותר עליה? האם ראוי לזלזל באופן כזה במתנה האלקית?
הצד המעשי
הצעד המידי בו יש לנקוט כדי לצאת מן הסבך הוא ליישב את כל חלקי הארץ. יש להקים ישובים בכל מקום פנוי ביהודה, שומרון חבל עזה ובגולן. גם בלי לדחוק את רגלי הערבים, ישנם שטחים רבים ורחבים שאינם מיושבים ויש ליישב אותם במהירות.
אין צורך לעשות זאת בקול תרועה גדולה – אין מדובר כאן ביצירת תדמית, אלא בקביעת מציאות בשטח. כאשר הארץ תיושב על ידי יהודים יווכחו כולם כי אנו מחשיבים את הארץ כיהודית, לא רק באופן תיאורטי אלא בפועל ממש.
אם האינדיאנים יגישו תביעת בעלות על כל אמריקה, בטענה שאבותיהם התגוררו בה שנים רבות לפני המתיישבים מאירופה, האם תימסר לידיהם אמריקה ?העובדה שהערבים מוחים בתוקף על ההתישבות, יותר מעל כל ענין אחר, צריכה להוות בעבורנו מסר ברור כי זהו אינטרס ישראלי עליון. זהו האופן המעשי ביותר בו ישראל תוכל לשנות את מאזן הכחות לטובתה. כאשר מפעל ההתישבות יהפוך למציאות רחבה ואיתנה, יהיה בלתי אפשרי להחזיר את הגלגל אחורנית. הערבים הגרים מחוץ לישראל יכירו בעובדה שהגבולות לא יוסגו לאחור והערבים החיים בתוך תחומי ישראל יבינו שעתידם הוא בדו-קיום עם היהודים ולא במלחמה נגדם.
ללא ספק, בתחלת תהליך זה תהיינה הבעות מחאה, והן צריכות להיתקל בהחלטיות נמרצת. כאשר כך יעשה, יבינו הערבים ושאר אומות העולם שבמציאות ניצבת מולם מדינת ישראל חזקה, העומדת על צרכיה ודואגת לאינטרסים הקיומיים שלה, וכי שטחי ארץ ישראל לא ימסרו לזרים.
מסיבה זו חשוב מאד לבצע את תוכניות ההתישבות באופן מקיף ורחב. הצעקה הערבית תקום ממילא – בין אם יתווסף בית אחד לישוב קיים, בין אם יוקם ישוב חדש אחד ובין אם נפתח בתוכנית לישוב כל חלקי הארץ. אם כן, מדוע לחכות ולהתמהמה?
ההגבלות בתחום ההתישבות גוררות בעקבותיהן מחאות גם על מה שכן נעשה בשטח. אכן, הגבלות אלו מוטלות רק מפני שישנם ישראלים שמרגישים כי אין לנו הזכות להתגורר בכל חלקי הארץ. יישוב הארץ ללא הגבלות, ללא מאבקים והתנגדויות מתוכנו, ישדר מסר ברור כי ישראל בטוחה בעצמה ובתדמיתה. התנהגות כזו תראה לעולם כולו כי ישראל עושה כל מה שביכולתה כדי לחזק את בטחונה ולשמור עליו, ואיננה חוסכת כל מאמץ בכך, והדבר יפחית גם את עוצמת המחאה וההתנגדות בעולם.
ומה עם ארה"ב?
גם בתחום זה, המציאות מוכיחה כי אין לנו מה לחשוש, וכי החשש מפני "מה יאמרו הגוים" מקורו בתדמית עצמית נמוכה שלנו, דהיינו חוסר ביטחון בצדקתנו, ובמילא – בעוצמתנו המוסרית.
עיקר האינטרס האמריקאי בארצות ערב תמיד היה הנפט. היום, התכניות לשימור אנרגיה, אנרגיה סולרית ואפשרויות נוספות של טכנולוגיה מתקדמת, הפחיתו את התלות העולמית בדלק. למרות זאת, מדיניות החוץ האמריקנית נוטה לטובת הערבים.
אין כל הגיון בדעה קדומה זה. אין כל חולק על כך שישראל היא בעלת הברית היחידה של ארה"ב במזרח התיכון. אף אחד לא שוכח שמעל לעשור ערפאת ואסד – כמו רוב מנהיגי ערב האחרים – מבטאים בגלוי את דעתם כנגד המדיניות האמריקנית. נאומיהם מוקלטים, וצריך רק לפתוח את ארכיוני העתונות כדי להזכר בהם. הסיסמאות האנטי-אמריקאיות כה חשובות בריטוריקה הערבית, עד שאפילו היום הן מושמעות מפעם לפעם. גם שריפת הדגל האמריקני באסיפות-עם בארצותיהם רחוקה מלהיות נחלת העבר.
ובכל זאת, בשולחן המשא ומתן ידם של הערבים על העליונה. את מה שכבשה ישראל בשדה הקרב היא מאבדת בשולחן המשא ומתן. מדוע? הבעיה המהותית היא בכך שלישראל אין את האומץ לעמוד בתוקף כנגד לחצים. נכון הוא שאמריקה לוחצת על ישראל, אך מדוע היא לוחצת עלינו ולא על הערבים? יש לכך סיבה פשוטה: כאשר נשיא אמריקני, או אחד משליחיו, יושב עם הישראלים והערבים הוא מעונין רק בשורה התחתונה – חתימת ההסכם. הוא לא מתעניין כל כך בפרטי ההסכם, והוא מניח כי כל צד ידאג לאינטרסים שלו. על מנת שהצדדים יצאו משולחן המשא ומתן חתומים על הסכם, הוא משתמש ביחס לשני הצדדים בשיטת המקל והגזר.
אלא שבפועל, פעם אחר פעם, הישראלים כפפו את עצמם ללחץ ונכנעו לדרישות הערבים, גם כאשר הקלפים היו בידי ישראל. ניקח לדוגמה את הסכם קמפ-דיויד. הנשיא קרטר נזקק לחוזה שלום לצורך תעמולת הבחירות שלו. סאדאת היה מעונין בחוזה השלום על מנת לתקוע יתד בדעת הקהל ובמדיניות האמריקנית, לאחר שקודם לכן שרף את כל הגשרים ביחסי החוץ שלו. בגין עמד, לכאורה, בעמדה החזקה ביותר – ישראל כבשה את השטחים במלחמת מגן, והקשרים עם ארה"ב היו במצב טוב. ובכל זאת דווקא הוא זה שנכנע לכל הדרישות הערביות.
נכון, היה לחץ, לחץ כבד. אבל אם בגין היה אומר "לא", הלחץ היה מופנה כלפי סאדאת. סאדאת לא יכול היה להרשות לעצמו לומר "לא", ובכל זאת בגין הוא זה שויתר.
דבר זה קרה לא פעם. נקבע דפוס לפיו כאשר שואפים להגיע להסכם, הלחץ מופעל קודם-כל על ישראל, וכמעט תמיד היא ממלאת אחר הציפיות ונכנעת. בשל דפוס התנהגות זה מחליטה מחלקת המדינה האמריקאית כי כדאי יותר ללחוץ על ישראל – לחץ זה עובד באופן הכי קל ומהיר. צורת התנהלות זו גם גורמת לכך שהעמדה הישראלית נחלשת והולכת, וטיעוניה נשמעים פחות ופחות, מכיון שבכל פעם מוגדרים הקוים האדומים מחדש. האמריקאים לא מצליחים לקלוט מהם באמת הקוים האדומים שלנו, אותם ישראל לא תהיה מוכנה לעולם לחצות במשא ומתן...
הגיון זה נראה במוחש: במקרים הבודדים בהם עמדה ישראל בתוקף על שלה, וסירבה להתפשר על עמדתה על אף הדרישות הערביות והלחץ האמריקני, הנושא הוסר מסדר היום. ולדוגמה, כאשר הערבים והעולם כולו ראו שישראל תקיפה בנושא מעמדה של ירושלים ואין כל מקום לפשרה – כפי שהיה עד עליית פרס לשלטון – הלחץ בנושא זה פחת ואף חדל.
עיצוב התדמית
בפרספקטיבה רחבה יותר – הקושי במשא ומתן לשלום אינו מתחיל בשולחן הדיונים. שרשי חוסר הנחישות של ממשלות ישראל נעוצים בנקודה מוקדמת ועמוקה הרבה יותר. עוד קודם הישיבה עם אויבינו סביב שולחן המשא ומתן, ישראל העמידה את עצמה בעמדת מגננה. ישראל לא יצאה מעולם בהכרזה פומבית שארץ ישראל שייכת לנו משום שהקב"ה נתן אותה לנו, וכי השליטה בכל חבלי הארץ חיונית לבטחון יושביה. במקום זאת, ההסברה הישראלית מנסה לנמק ולהצדיק את החזקת הארץ על ידינו לפי "ערכים אוניברסליים".
השיטה הזאת לא עובדת. נראה לעין כי הקהילה העולמית נוטה לטובת הערבים, ואפילו התמיכה האמריקאית בישראל איננה יציבה, והיא אף פוחתת והולכת. מדוע? כל עוד תדמיתה של ישראל איננה ברורה בעיני עצמה, כשהמדינה מבולבלת בענין זהותה העצמית, הרי שגם תדמיתה החיצונית מעוותת. כאשר אין אומרים את האמת הצרופה – האמת היהודית שצריכה לעמוד בבסיס קיומנו כאן – הרי כל דבר אחר שנאמר נתקל ביחס של זלזול ומתפרש שלא כהלכה.
ולדוגמה: ישראל משקיעה סכומי עתק בקרנות עזרה וסעד, במאמץ לשפר את רווחת התושבים הערבים. כתוצאה מכך, איכות החיים של הערבים ביהודה ושומרון – עד לפני המלחמה האחרונה – נעשתה גבוהה הרבה יותר מאיכות החיים של הערבי הממוצע במדינות ערב. ובכל זאת, ישראל מצטיירת בעיני העולם כבעלת שלטון אכזרי, רודני ומדכא ביחס לפלסטינים. ישראל התאמצה מאד להוכיח את יושרה והגינותה בעיני אומות העולם, ואף על פי כן הביאה לעצמה בקורת וגינויים ללא הרף.
בזמנים שונים, מצבים אלו הגיעו עד לכדי אבסורד, ולדוגמה: בעיצומה של מלחמת לבנון נוצרים לבנונים רצחו מאות פלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה. שום חייל ישראלי לא היה מעורב ברצח הזה, שהיה כולו ענין של נקמה פנימית המקובלת במסורת עתיקת יומין בעולם הערבי (ולו פעלו החיילים הישראלים לסכל רציחות אלו היה עליהם לסכן את חייהם). איך הגיבה ישראל לטבח זה? היא התנדבה לקחת על עצמה את האחריות לאירוע. חלקים בחברה הישראלית טענו כי מכיון שחיילי צה"ל לא עצרו את הנוצרים הם אחראים למותם של הערבים. בעקבות המחאה הישראלית הגדולה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שהציעה לפטר את שר הבטחון והרמטכ"ל.
בעולם כולו נתפסו הדברים כהודאה של ישראל בטבח של מאות פלסטינים.
נכון הוא שבני אדם תמימים לא היו צריכים למות, אך בעיני העולם הרוצחים לא הורשעו ואילו על ישראל הוטלה מלוא האחריות והאשמה לרציחות.
ישראל צריכה לתת עדיפות לדברים החשובים לה. היא צריכה להבהיר לעצמה את סדרי העדיפויות שלה וליישמם באופן מעשי. התנהגות כזו תעלה את קרנה של ישראל בעיני העולם כולו.
כל עוד הדברים אינם מתנהלים באופן זה, האומות השונות מגנות את ישראל לעתים קרובות. כל עוד ישראל מודאגת מהאמירות והגינויים של אומות העולם, קובעת את סדרי העדיפויות שלה על פי תגובת העולם ומעונינת להצדיק את עצמה בעינים זרות, מצב זה יימשך. המדינות השונות מרגישות שיש לדבריהן כח ומשקל, ומעונינות לנצל את השפעתן על ישראל.
אומות רבות – וביניהן חלק גדול מהמדינות הערביות, המגנות בתקיפות את ישראל – מפרות באופן בוטה את זכויות האדם. למרות זאת, לעיתים נדירות בלבד, אם בכלל, דורשות מהן אומות העולם לתת את הדין על מעשיהן. הסיבה לכך היא שברור בעולם כולו כי בארצות אלו לא יטו אזן ולא יתחשבו בגינויים מן העולם, ובוודאי שהמדיניות לא תיקבע על פי תגובות אלו.
על ישראל להפגין תקיפות. החוסן והעמידה האיתנה לא יגיעו מתוך התרברבות סתמית, אלא רק מתוך עקרונות אמיתיים וברורים. העקרון הראשון במעלה הוא הצורך להגן על חיי התושבים בישראל, היושבים לא בארץ גזולה, אלא בארצם שלהם. כאשר העקרונות ייושמו במעשים ובפעולות החלטיות הם גם יתקבלו בהערכה על ידי העולם הגדול.
מה לעשות?
קוראים רבים יכולים לשאול – מה אפשר לעשות? במה אני, אדם קטן, יכול להשפיע על המדיניות הכללית?
כיהודים תושבי ארץ ישראל, כולנו מעורבים נפשית ופיזית במצב. מעבר לאפשרויות במדינה דמוקרטית להשפיע על המשטר בבחירה נכונה, בפעולות מחאה ובהתארגנות לשלטון טוב וצודק יותר – ענינים חשובים, שראוי לקחת בהם חלק – הרי שהענין העיקרי אליו ניסינו לשאוף במאמר זה הוא יצירת מחשבה בהירה וברורה בנושא. ברגע שנוכל לסלק את השקרים והזיופים המפריעים לראיית המציאות כפי שהיא באמת, ונגבש לעצמנו השקפת עולם נכונה, הגיונית וברורה – אותה נבטא בכל מקום אפשרי – נתרום לחוסן וליציבות של ישראל, וממילא ליכולתה לעמוד בלחצים ולנצח גם במאבקים הדיפלומטיים. כל אדם שחי כאן ורואה את המצב נכוחה, מסוגל להשפיע במגמה של שיפור ותיקון. האמת היא שעל פי ההלכה יש לכל יהודי, אף אם הוא בחו"ל, בעלות עקרונית על חלק יחסי בארץ, כהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, ש"כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם"14. לפי זה חייב ויכול כל יהודי בעולם להשתדל בחיזוק מעמדה של ארצנו היהודית.
* * *
לאורך חלקו הראשון של מאמר זה ניסינו להגיע למספר נקודות:
א. השמירה וההגנה על חיי התושבים נמצאת בעדיפות ראשונה של כל ממשלה, ובפרט צריכים הדברים להיות כך בממשלה יהודית המופקדת על שמירת חיי יהודים.
ולכן:
ב. במצב הנוכחי בארץ ישראל אסור להקריב שום מרכיב של בטחון בנסיון להגיע להסכמה דיפלומטית.
ג. ויתורים לא מולידים גישה של פיוס ושלום. ההפך הוא הנכון – הם משדרים עמדה של חולשה, המנוצלת על ידי הערבים ללחץ עתידי נוסף ולתביעות גדולות ונחרצות יותר.
הנקודות הנוספות:
ד. הערבים לא הפנימו את מושג השלום, וכל מס שפתיים שלהם בענין זה בא מתוך גישה תועלתנית המעדיפה להשיג השגים רבים ככל האפשר ללא מלחמה.
ה. ישראל פועלת בעמדת מגננה, מתוך תסביך הגורם לה לנסות למצוא חן בעיני העמים, במקום לשדר מסר תקיף והחלטי ולשים את בטחונה בראש סדר העדיפויות. שינוי התדמית "האישית" של ישראל היא המפתח לקבלת עמדותיה הצודקות של ישראל ע"י אומות העולם.
כתוב תגובה