בעיירה קטנה ברוסיה (מה שאנו קוראים "שטעטל"), התגוררו שני ידידים טובים במיוחד: מוישקה ואיבן. כפי שבוודאי כבר ניחשתם, מוישקה היה יהודי נאמן ואילו איבן היה גוי ממשפחה רוסית שורשית. את מוישקה ואיבן הפגיש המזל (ליתר דיוק, חוסר המזל); שניהם היו עניים מרודים ש"התפרנסו" מקיבוץ נדבות ברחבי העיר, ומאכילת שיירי מזון שאנשים טובים נהגו לתת להם. את השלל הם היו מחלקים מחצה למחצה.

"בעוד ימים ספורים מצפה לנו סעודה דשנה במיוחד"! בישר מוישקה לאיבן ביום אביבי אחד, ללא כל הודעה מוקדמת.

"מדוע? האם גביר העיירה מחתן את בתו? או אולי זכית בפיס"? השתומם איבן.

"חג הפסח שלנו מתקרב, ובחג הפסח כל יהודי פותח את דלתותיו לרווחה בפני כל עני וכל נצרך. אני לא מכיר מישהו יותר עני או יותר נצרך מאיתנו. נלך איפה לבית יהודי ו..."

"אבל אני גוי" שיסע אותו איבן בכעס.

"אכן אתה גוי עם ראש של גוי!" רגז מוישקה. "האם ביקשו ממך להציג תעודת זהות? בוא עמי לבית הכנסת, שים כיפה על הראש, ומישהו כבר יזמין אותך אליו הביתה. שם תהנה מסעודה מיוחדת, דגים ובשר, מיני מטעמים..."

"אני כבר לא יכול לחכות"! קרא איבן בהתלהבות, וכך החלו ההכנות לפסח שנת אלף-שמונה-מאות ומשהו, נוסח מוישקה ואיבן.

ליל הסדר הגיע, והכל התנהל כמתוכנן. מוישקה השיג מאיפה-שהוא כיפה עבור איבן, ותוך כדי שהם פוסעים לבית הכנסת הזהיר אותו: "אל תפתח את הפה, שלא תסגיר את זהותך! תסתכל עליי ותחקה את התנהגותי"... איבן המפוחד הבטיח להשתדל.

בבית-הכנסת נטל מוישקה סידור והחל להתפלל מתוכו. איבן מיהר אף הוא ליטול ספר כלשהו (היה זה מחזור ליום כיפור, אך למזלו איש לא הבחין בכך) ולהתנדנד במרץ. בסוף התפילה ניגש אליו יהודי טוב לב והזמין אותו להצטרף אליו הביתה. איבן חשש מעט ללכת לבד, אך מבטו המעודד של מוישקה דחף אותו להשיב בחיוב. הם קבעו להפגש אחרי הסעודה בכיכר העיר.

הבית היה מואר באור יקרות. השולחן היה ערוך בכלי כסף לצד כוסות מהודרים. לאפו של איבן הגיע ריח ניחוח של מאכלים מתבשלים, בטנו החלה לקרקר...

בעל-הבית מזג כוס של יין לכל אחד מהנוכחים. כולם נעמדו על רגליהם ואמרו כמה מילים בשפה לא מובנת לו, גם איבן מלמל מתחת לשפתיו המהומים לא ברורים, ושתה את היין בלגימה אחת. אחרי היין נטלו כולם פרוסת בצל וטבלו במים מלוחים.

"איזה פתיח מצויין! זוהי דרך מעולה לעורר את התיאבון!" חשב איבן לעצמו.

למרבה הפתעתו, איש לא הגיש מזון אל השולחן. המסובים נטלו ספרים ("הגדות") לידם והחלו לומר, ולומר, ולומר...

סוף סוף הגישו מצות לשולחן. איבן נגס מעט מהמצה. "איזה קרקר משונה"! הוא החל לאבד את סבלנותו. היכן המטעמים? היכן הבשר, הדגים והלפתן שהבטיח לו מוישקה?

ואז הגישו לשולחן, על צלחת קטנה, תערובת לבנה קטנה לצד עלי חסה. כל אחד נטל מעט מן המעט ואכל. "כנראה זהו מאכל יוקרתי, וכולם נוטלים ממנו בקמצנות" הבין איבן, "אני יקח מלא החפניים"! הוא נטל מלא החפניים מרור, הכניס לפיו ומיד ירק את הכל: "משוגעים"! הוא הכריז, הוסיף קללה עסיסית, בעט בשולחן ובכעס יצא מן הבית.

מוישקה הגיע למקום המפגש מעט באיחור, כשהוא מבוסם מארבע כוסות היין, ודשן ושבע אחרי ה"שולחן עורך" המכובד בבית מארחיו. "אתה שיקרת עליי"! איבן לא ידע את נפשו, וסיפר למוישקה את כל מה שעבר עליו.

"אה, טיפש שכמותך! סבלת כל-כך, חיכית הרבה זמן, הגעת כבר למרור – לו רק היית מחכה עוד כמה דקות והיית אוכל סעודה של ממש"! אמר מוישקה.

ומספרי הסיפורים היו נוהגים להוסיף, כי סיפור זה אינו אלא משל לגלות וגאולה. ועד שטעמנו כבר את טעם המרור, וחיכינו כל-כך הרבה – הנה, עוד זמן קצר והגאולה תבוא, בה ננחל רק טוב וחסד. אל לנו לאבד את הסבלנות.