שאלה

מה עדיף להיות: יהודי דתי (שומר שבת, אוכל כשרות) אבל אדם לא נחמד (מתנהג לא יפה לחברים, וכו'); או אדם טוב, אבל לא דתי ולא שומר מצוות?

 

תשובה

כולנו פגשנו באנשים לא דתיים עם אופי נפלא. פגשנו גם באנשים מהרמה המוסרית הנמוכה ביותר, שהציגו חזות דתית ומתחסדת. ישנם כאלו המשתדלים לקיים יחסים טובים עם האלוקים, בעוד אחרים מעדיפים להתמקד על יחסים טובים עם בני-האדם.

לא לנו להחליט מי מהם טוב יותר – זהו ענינו של ה'. אך מוטל עלינו להכריע איזו דרך טובה יותר עבורנו. האם יש משמעות בטקסים דתיים, אם הם באים ללא טוּב לב? ואם המוסריות מבוססת על סיבות אנושיות בלבד ולא אלוקיות, האם חסר בה משהו?

מפרספקטיבה יהודית, אי אפשר לזה בלא זה. טקסים דתיים ללא טוּב לב הם חלולים; מוסריות ללא רוחניות מוגבלת.

אם יכול אדם לעבוד את הבורא – להתפלל בחיות, לאכול כשר, לשמור על החגים – אבל לא להתייחס בסובלנות לעמיתיו, חסר משהו ב'דתיות' שלו. אם הינך אוהב את ה' באמת, עליך לאהוב גם את בניו! עבודת ה' כזו היא ריקה מתוכן.

יחד עם זאת, לאדם מוסרי ואכפתי ללא משמעות רוחנית, חסר משהו בסיסי. הוא אולי נחמד, אך הוא מפספס את הקשר הרוחני – המרכיב הנשמתי.

מנקודת מבט אנושית, אני זה אני, ואתה זה אתה; אולי נאהב זה את זה, אך תמיד נשאר שונים ונפרדים. אם אגמול עמך חסד, אצא מתוך ה"אני" שלי כדי להגיע אליך. אך מנקודת מבט נשמתית, כולנו אחד. הגופים שלנו נפרדים – אך הנשמות שלנו קשורות זה לזה, כי מקור אלוקי אחד לכולנו. לכן, כל מעשה חסד שאעשה יהיה טבעי והגיוני.

כל הטקסים הדתיים מכוונים לכך שניעשה רגישים יותר לגורם המאחד שלנו.

נכון. יש דתיים המתנהגים בצורה שפלה, אבל ללא הדת, הם היו שפלים הרבה יותר.

נכון. יש לא דתיים מוסריים והוגנים. אך אם היו מודעים גם למימד הנשמתי-רוחני, טוב הלב שלהם היה בלתי מוגבל.