יום אחד, לפני נסיעה לרוסיה, הגיע אלי מישהו בשליחות הרבי ונתן לי חבילה של סידורים וחומשים וכמה זוגות תפילין. עד כאן היה הכל כרגיל. התרגלתי כבר, זה זמן רב, שאינני שואל ואינני מתפלא מניין יודע הרבי כל פעם שמתכונן אני לנסוע לרוסיה. הרבי ידע שלי קל יותר עם השלטונות והיה מנצל את נסיעתי להכניס לרוסיה תשמישי קדושה.

אולם הפעם היה משהו שונה, קצת מפתיע: בנוסף לתשמישי קדושה, הוא נתן לי גם ספר תניא קטן ואמר לי: 'את זה הרבי אמר שלא תיתן לאף אחד, רק תיקח עמך את זה בנסיעה לרוסיה'.

האמת היא שבתחילה התלבטתי. סוף-סוף אינני חסיד, ועניין אחד הוא לפעול יחד עם הרבי לספק תשמישי קדושה ליהודי רוסיה (שזה עשיתי בשמחה ובששון), אך עניין שונה הוא שאשא באמתחתי, דווקא בנסיעה לרוסיה, את ספר התניא. אולם במחשבה שנייה החלטתי שאם הרבי מצא לנכון לשלוח לי את הספר ולבקש שאשא אותו באמתחתי – סימן שיש דברים בגו.

ביום השלישי לשהותי במוסקווה (לאחר שב"ה הצלחתי גם הפעם להכניס את כל תשמישי הקדושה ולהעבירם ליעדם), כשיצאתי לאחר תפילת ערבית מבית-הכנסת הגדול ופסעתי כמה רחובות, התנפלו עלי לפתע, בסימטה די חשוכה, שני צעירים, וגררו אותי בכוח לתוך מכונית מבלי שהספקתי לפצות פה.

*

כמובן שבתחילה מאוד נבהלתי, אבל מיד הם הציגו עצמם כשני צעירים חב"דיים שמעוניינים לשוחח עמי על עניין דחוף, והדרך היחידה להביאני בלי חשד לביתם ה'מחתרתי' היתה ה'חטיפה' הזו. מובן מאליו שסלחתי להם...

שני הצעירים הללו לא הכבירו במילים ולא היו מוכנים לספר לי מה בדיוק הם עושים ומה הן פעולותיהם המחתרתיות. הם רק אמרו לי שביררו עלי ואפשר לסמוך עלי ולכן הם רוצים להעביר דרכי לרבי שתי שאלות מאוד-מאוד בוערות ואין להם פנאי לחכות עד שיבוא איזשהו שליח חב"די סודי שדרכו היו מעבירים את השאלות לרבי.

המבוגר יותר ביקש לשאול את הרבי: היות שנודע לו ממישהו שהק.ג.ב. מחפשים אותו ולכן מצד אחד כדאי שיברח ממוסקווה לעיר אחרת, אלא שאז תתבטל כל הפעילות המחתרתית הגדולה שלו (שהרבי יודע עליה).

השני, הצעיר יותר, ביקש לשאול: היות וכמה יהודים לאחרונה הגישו וקיבלו אשרת יציאה לארץ, האם להגיש בקשה (שאז הוא מסתכן שיאבד מיד את מקום עבודתו כמהנדס בכיר, כי הם יפטרוהו ברגע שיגיש את הבקשה וייתכן שבכלל לא יאשרו לו וכך ייצא קירח מכאן ומכאן), או, למרות הכל להסתכן ולהגיש את הבקשה.

האמת היא שלא הייתי מאושר מהשליחות שהטילו עלי, שכן נזהרתי, כדי שלא לקלקל את יחסיי עם השלטונות (לטובת יהודי רוסיה), שלא להיות מעורב בשום עניין מחתרתי, יחד עם זאת הלב יצא לשני היהודים היקרים הללו, בעלי מסירות-הנפש ולא יכולתי לסרב לבקשתם. מובן שהייתי צריך לחרוט במחשבתי ובזכרוני את השמות, שמות האימהות, והשאלות, כי היה אסור לי להסתכן שיהיה באמתחתי איזשהו פתק.

*

ואז, כשהתארכה השיחה וזרמו הניגונים והדמעות, סיפרתי להם לפתע על ספר התניא שהרבי נתן לי לפני נסיעתי הנוכחית תוך בקשה שאשא זאת עמי בעת הביקור. 'וזה נמצא עכשיו אצלך'? - שאלו אותי שניהם בהתרגשות. 'כן', עניתי להם והוצאתי מכיס מעילי את התניא.

אינני יכול לתאר לך את ההתרגשות שאחזה בהם, רק אז הבנתי מה זה חסיד. 'זה תניא שהרבי עצמו נגע בו השבוע בידיו הקדושות', הם חזרו ומלמלו בהתרגשות רבה תוך שהם ממשמשים שוב ושוב את הספר.

לפתע, פרץ אחד מהם בצעקה. חשבתי שקרה לו משהו, ואז הוא מצביע לי על אחד העמודים שהיה מקופל בצורה מוזרה. מתברר שתוך כדי משמוש הוא הבחין שיש קפל בדף אחד (כעין סימן שאדם עושה לעצמו כשהוא אוחז באמצע ספר) והמילים הראשונות של העמוד הזה (קונטרס-אחרון קסב) הן: "שהשעה דחוקה לו ביותר ואי-אפשר לו בשום אופן להמתין".

הנה תשובה ברורה לשאלה שלי" - הוא צועק לי נרגש - "הרבי אומר שעלי לברוח מיד ממוסקווה ואינני יכול להמתין". ואז, לאחר דקה ארוכה של הלם, כמו קוראים האחד את מחשבות רעהו, מתחילים לחפש אם יש עוד סימן. ו...כן. היה בספר הזה עוד עמוד אחד מקופל. עמוד לח ב"ליקוטי-אמרים", והמילים הראשונות בעמוד היו: "להיכנס לארץ"... הספק אם להגיש בקשה לאשרת-יציאה הותר במקום...

הם ביקשוני כמובן להשאיר אצלם את התניא, אבל אמרתי להם שהרבי אמר לי שאשאיר זאת אצלי. ומאז ועד היום, כשמזדמן לי לראות וללמוד בספר הזה, אני נזכר בהתרגשות בשליחות השמימית הזאת...