רופא מנתח

תארו לעצמכם אדם החסר מושגים בסיסיים ביותר, מזדמן לחדר ניתוחים. עיניו רואות אדם חסר-ישע שרוע על השולחן כשהוא מוקף אנשים עוטי מסיכות המניפים סכינים וכלי משחית אחרים. עוטי המסיכות דוקרים וחותכים ומקיזים את דמו של ה"קרבן" — שנמנע ממנו לזוז בהשפעת סמי הרדמה — מבלי שים לב לאנחות הכאב שלו.

תגובתו הטבעית של המבקר הזר היא לצעוק לעזרה. עד כמה שעיניו רואות, קבוצה של סדיסטים מתעללת באדם חסר-ישע.

אך אם הוא היה יודע כי הפעולה שהוא צופה בה היא, למעשה, תהליך של ניתוח, החיוני לבריאותו של הפציינט, הוא היה בודאי מבין מדוע כל אותן שעות של יסורים על שולחן הניתוחים, הן הכרחיות. יתכן שאז הוא היה אפילו משבח את ה"נבלים" האלה במסיכות, וטוען שהם אנשים דגולים והומניטריים המבצעים שרות חיוני עבור בני האדם. והוא היה מחזיק בדעתו זו, למרות שאותם רופאים אינם יכולים לערוב להחלמתו של הפציינט, או לנבא כמה זמן הוא יחיה, גם אם הניתוח הצליח.

מדוגמה זו אנו יכולים להבין שחייו של אדם מלווים לפעמים במצבים של כאב ויסורים. וכאשר אנו נמצאים בעיצומו של מצב קשה, לא קל לנו לתפוס את הטובה העצומה הצומחת מתוך אי נוחות זמנית.

המושג של השגחה פרטית בא להדגיש שאין מקריות בעולם; אפילו הסיפורים הכואבים ביותר הנם חלק מן התכנית האלוקית ומן המערכת הכוללת את הכל — את היחיד, את משפחתו, את כל אדם ואת כל המאורעות המתרחשים בעולם.