קוראים וקוראות יקרים,
השנה זה קרה לי. דווקא לקראת הסוף, שכחתי לספור את ספירת העומר... אוווצ'.
אם אינכם מכירים את הרעיון, בכל יום – מהיום השני של חג הפסח ועד לערב חג השבועות – מקיימים מצווה מיוחדת שנקראת בשם 'ספירת העומר'. אלו הכללים: יש לספור את העומר בערב. אם שכחת לספור בערב, ניתן לספור (ללא ברכה) למחרת במשך יום. אם שכחת לספור גם במשך היום, אתה יכול להמשיך לספור בימים הבאים, אך ללא הברכה המיוחדת הנאמרת לפני קיום המצווה הזו.
עכשיו אתם מבינים?... זה קרה לי בערך ביום ה-42, ממש לקראת הסוף. לא שכחתי לגמרי לספור, פשוט התבלבלתי וספרתי מספר לא נכון, שזה בעצם נחשב כאילו לא ספרתי בכלל. ומאותו יום ואילך, נאלצתי לספור לספור את 'ספירת העומר' בלי ברכה.
תאמינו לי, זו הרגשה ממש לא נעימה. כל ערב, כשהייתי צריך לספור שוב את 'ספירת העומר', הייתה לי תחושה של "אני לא רוצה לעשות את זה בכלל", ו"מה זה שווה אם בין כה וכה אני לא יכול לברך"... המחשבות המציקות, הטורדניות, הללו לימדו אותי עד כמה התחושה הזו של "אני לא שווה" או "מה שאני עושה לא שווה" היא תחושה מסוכנת שיכולה לגרום לשיתוק מצמית.
בארסנל הנשק של היצר הרע, המחשבות הללו הן אולי כלי הנשק העוצמתי ביותר.
האמת היא שהמחשבות הללו ממש לא נכונות. הספירה שלי, גם זו שנאמרה בלי-ברכה, בהחלט הייתה שווה. כי כל דבר חשוב, כל אדם חשוב, כל רגע חשוב. לכל אדם, מעשה או רגע יש תכלית ומשימה שמיוחדת רק לו או לה. אם הרגע יתבזבז, הדבר לא ינוצל והאדם לא ימנף את יכולותיו, זה יהיה פספוס של ממש.
אני מקווה שאצליח לזכור זאת, במיוחד ברגעים בהם זה נראה אחרת.
המשך שבוע נעים,
הרב מנדי קמינקר
כתוב תגובה