קוראים וקוראות יקרים,

מכירים את הביטוי שאומרים על מישהו שהיה נחשב ילד פלא: "הלך הפלא, נשאר הילד"?... אז השבוע יש לנו משהו די דומה, רק קצת הפוך.

התאריך העברי בשבת הקרובה הוא י"ז בתמוז.

באופן עקרוני, יום זה אמור להיות יום צום ואבל על כך שביום זה הצליחו שונאי-ישראל לפרוץ את חומות ירושלים, מה שהוביל לחורבן בית המקדש הראשון והשני. אך מאחר ובשבת אסור לצום, נדחה הצום ליום המחרת, ליום ראשון.

אבל כמו בביטוי, הצום הלך, אבל הפלא נשאר.

אתם בטח שואלים את עצמכם: איזה פלא ניתן למצוא בצום?!...

מתברר שיום-צום הוא לא רק יום של אבל, עצב ומרירות. יום-צום הוא גם יום מיוחד, יום שנקרא בשם "עת רצון" – זמן בו אנו יכולים להתקרב בקלות רבה יותר לבורא העולם. בדרך-כלל, ההתקרבות הזו משולבת גם עם קצת צער פיזי על כך שאנו לא יכולים לאכול, ועם קצת אבל ועצבות על הדברים שאירעו לעם ישראל ביום זה. אבל כאשר הצום חל בשבת, אסור לנו להצטער, להתאבל או להתעצב, ואז אנחנו נשארים רק עם הפלא, עם ה'עת רצון', עם הזמן המיוחד הזה, זמן המסוגל להתקרב לבורא העולם.

אני משוכנע שכולכם תצטרפו אלי לאיחול: הלוואי שהצום ילך לתמיד, והפלא יישאר לעולם. אמן.

המשך שבוע נעים!

הרב מנדי קמינקר