הפטרת הפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית, היא מתוך ספר ישעיה (פרק מב), והיא עוסקת בייעוד העם הנבחר כאור לגוים וכמדריך כלל-עולמי לדרך של תיקון עולם. במרכז ההפטרה מופיע הפסוק: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

יש לה לתורה, תמיד מה לומר. אין מצב בחיים שאין לגביו הלכות ברורות: כיצד לאכול וכיצד לישון, כיצד להיולד וכיצד למות, כיצד להסתפר וכיצד להתלבש, כיצד לטייל וכיצד לבלות. האם זה לא יותר מדי? לא עדיף היה שהיהדות שלנו תתבטא במגוון מצומצם יותר של מצוות?

למעשה לשאלה זו יש גם רובד פילוסופי. בורא העולם הוא אחד, יחיד ומיוחד. התורה גם היא אחת, יחידה ומיוחדת. המצוות אף הן נועדו להיות אלו שמייצגות את הנוכחות האלוקית בעולם – אם כן עליהן לשקף את אחדותו של הבורא באמצעות מצווה אחת (עם פרטים רבים) ולא יותר.

-

אין ככל הנראה מדרש מפורסם יותר מזה של רבי חנניה בן עקשיא על הפסוק בהפטרה "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר":

אמר רבי חנניה בן עקשיא:

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. לפיכך, הרבה להם תורה ומצוות.

שנאמר: ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.

ברור שחכמינו ראו בדרשה הזו עיקר גדול, ולפיכך קבעו אותה כברירת-מחדל, בכל פעם שיש להסמיך דבר-תורה לאמירת קדיש.

הרמב"ם טוען שמשמעות הדרשה היא כך: הסיבה לכך שיש הרבה מצוות, ולא הרבה פרטים של מצוה אחת, היא כדי לאפשר לכל יהודי להתחבר לחלוטין למצוה אחת לפחות, לקיים בשלימות משהו מההתחלה ועד הסוף. הקב"ה רצה "לזכות את ישראל" – ולכן הוא "הרבה" את התורה והמצוות, כך יהיה לכל יהודי חלק שלם בתורה ובמצוות.

לו הייתה רק מצווה אחת, היו כאלו שהיו מקיימים אותה בשלימותה והרבה אחרים שלא היו מצליחים לעשות זאת. כך, יש לכל אחד ואחת אפשרות לקיים מצווה בשלימותה.

החבל שקיבלנו

הדברים עמוקים עוד יותר:

משמעותה הפנימית של המילה "מצוה", הוא "צוותא", חיבור. כל מצוה שאנחנו מקיימים מחברת אותנו אל בורא העולם מצַוֶה המצוות.

המרחק בינינו, נבראים, לבין בורא העולם, איננו רק מרחק "גדול", הוא מרחק של אין-ערך. בין יצירה של באך לבין נעלים בצבע אדום אין שום קשר, ובוודאי שלא קיימת שום שייכות טבעית בין בורא לנברא. ובכל זאת, המצות מקשרות אותנו אתו – כי כך הוא רצה. "אשר קדשנו במצוותיו".

יכול בורא העולם לזרוק לנו חבל אחד, מצוה אחת, כדי שנהפוך דרכה מטבעיים ומוגבלים לקשורים עם האינסוף, עם העל-טבעי, עם בורא העולם. ובכל זאת "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל", "לזכות" במובן של "לזכך", לעדן, לקדש. ומשום כך "הרבה להם תורה ומצוות" – הוא זרק להם הרבה חבלים, חוטים שונים, המחברים חלקים אחרים ושונים לחלוטין מחיינו אליו. באמצעות התורה אפשר לחבר את השכל אל בורא העולם, את הידיים ואת הרגליים, את הלב ואת השפתיים, את כוח העוצמה ואת כוח הנתינה, את כולנו לגמרי.

ככל שיש יותר מצוות, וככל שהם נוגעות בחלקים שונים מחיינו – הן מאפשרות לנו להתחבר אליו עוד ועוד, ובגלל ש"ה' חפץ למען צדקו" – לכן "יגדיל תורה ויאדיר".

(ע"פ הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, חלק יז, עמוד 409 ואילך)