זמן קצר אחרי הלוויה של הרב איתם ונעמה הנקין הי"ד, וכבר קיבלתי בווצאפ קובץ אודיו עם קולו של אחד היתומים אומר קדיש. בקול ברור ולאט הוא מכריז "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"... אי-אפשר שלא לבכות, אי-אפשר לא לשמוע את הנחישות של הילד הקטן שרק עתה איבד את אביו ואימו. אי-אפשר שלא לחוש באהבה ובחיבוק שכל עם ישראל נותן למשפחה הזו.

ושוב לבכות.

***

הרב איתם הנקין היה תלמיד חכם וחוקר תורני מהמדריגה הראשונה. הבלוג שלו, בו הוא פירסם כמה מאמרים, מספק הצצה לתחומי ענייניו הרבים של איתם: פוסט אחד עוסק ב"סיפורו של יוסף שפוצ'ניק מלונדון והמחאה כנגדו", השני נוגע בנושא "הפעלת מכשירי חשמל באמצעות חיישנים אלקטרוניים בשבת" ופוסט שלישי קורא ל"עיון מחודש בפרשת מאסרו של מהר"ם מרוטנבורג".

כחלק מהספרים אותם ערך וכתב, הוא פירסם ספר בשם "לכם יהיה לאכלה", העוסק בהימצאות תולעים וחרקים במזון. מכיוון שחרקים אלו לא כשרים ואסורים באכילה, מה עושים כאשר פרי או ירק נגוע בחרקים? הספר דן לעומקם של דברים ומציע דרך אחת לדעת כיצד ניתן לפסוק בשאלה זו.

ספר אחר שלו נמצא בשלבי עימוד, וקל להניח שללא התקפת הטירור המחרידה עם ישראל היה ממשיך ליהנות מפרי יצירתו הברוכה של איתם.

אבל הפרח נקטף ועלה מעלה מעלה.

***

נעמה הייתה גרפיקאית מוכשרת. בין היתר היא הייתה מעורבת בפרוייקטים של הארגון החבד"י "תורת חב"ד לבני הישיבות", בו היא עיצבה חוברות מהודרות שהפיצו את רעיונות החסידות לקהל רחב.

היא הייתה גרפיקאית דתיה, גרה ביו"ש (ולכן זכתה לכינוי עם הצליל הלא מחמיא "מתנחלת"), וגם הייתה מודעת לכך. בפוסט שפירסמה לפני כשנתיים, היא שיתפה את רגשותיה לפני פגישת עבודה בתל-אביב:

ושוב אני מתארגנת לנסוע לפגישת עבודה בתל-אביב, שוב פותחת את הארון כדי להתלבט בפעם המאה מה ללבוש שיהיה צנוע אבל עדכני מספיק, אלגנטי אבל לא מתיימר מדי, ושוב אני יודעת בסתר לבי שכשאצא מהרכב במגרש החניה בלב אלנבי ארגיש כתמיד - זרה, חריגה, אחרת, ההיא מ"ההם". המטפחת המעוצבת שלי, זו שבערב נשים ביישוב תפיק מחמאות והתעניינות 'איפה קנית', רלוונטית ברחוב אלנבי בדיוק כמו החיג'אב המוסלמי, כלומר בלתי רלוונטית בעליל.

אחרי שאני מצליחה להתגבר על גל רגשי הנחיתות אני נכנסת לבניין מחופה הפרקטים, כבר מחכים לי לפגישה שנקבעה לפני 10 דקות (איכשהו, עומס הפקקים בכניסה לתל-אביב וברחובותיה תמיד מצליח להפתיע אותי). גיחה אחרונה לחדר השירותים, לסדר את המטפחת, לבדוק שהאיפור שריר וקיים, ואנחה אחרונה סופית ומוחלטת: על מי אני מנסה לעבוד, הרי דוסית נשארת דוסית.

רגע לפני שאני נכנסת לפגישה, התהיה הקבועה חולפת במוחי - הם יופתעו לראות שאני דתיה? האם מי שהזמין אותי הנה הוסיף את התואר הזה כחלק בלתי נפרד מהתיאור שלי - "אנחנו נעבוד עם נעמה, היא מעצבת ממשקים, אה כן, היא גם דתיה - נו, דוסית כזאת עם מטפחת, אבל היא דווקא סבבה"... מעולם לא נכחתי בחדר כשמשפט כזה נאמר, אם נאמר, אבל אני יכולה לחוש בו תמיד כשאני נכנסת לחדר, למרות שאני מתקבלת בטבעיות גמורה ובחיוך, ידי הגברים אינן מושטות אליי ללחיצה והמזכירה החייכנית ממהרת לעדכן אותי שהקפה כשר.

ואז מגיע הרגע הזה, כשכחלק מהסמול-טוק, מישהו מתעניין, "אז מאיפה את מגיעה אלינו? ירושלים אמרת?" (הם תמיד זוכרים ירושלים, בגלל אזור החיוג), ואני מסמיקה, "לא, לא, יישוב קטן, באזור מודיעין". אהה, מהנהנים כולם, מודיעין, כן, שמענו על העיר הזאת, באמת צריך להגיע לשם פעם עם הילדים, אומרים שיש שם אחלה פארק.

יבוא יום - אני מבטיחה לרודף הצדק הקטן והנרגז שבתוכי - אולי כשאהיה גדולה, בו אאזור אומץ, ובתגובה לשאלה הזו, אענה את האמת: אני גרה בנריה, זה יישוב קהילתי בבנימין. כן, זה יוצא מעבר לקו הירוק, מה שקוראים בתקשורת התנחלות, אבל אנחנו מעדיפים לקרוא לזה התיישבות. תבואו פעם לבקר, נורא יפה אצלנו.

עכשיו יבואו הרבה לבקר. אבל נעמה לא תהיה שם. במקומה יחכו הורים אבלים, ילדים שאיבדו לפתע את ההורים שלהם בעיצומו של חג.

***

באחד מאתרי האינטרנט ראיתי מאמר של מישהי שאף היא איבדה את שני הוריה בפיגוע טירור רצחני. היא כתבה על כך שכולם יעניקו חיבוק, ירעיפו אהבה וישתדלו לעשות כל מה שהם יכולים עבור היתומים, אבל אף אחד באמת לא יוכל להחליף את המבט של אבא, את החיבוק של אימא.

אולי לכן הנוסח המסורתי הוא "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

המקום, בורא העולם, הוא היחיד שיכול לנחם באמת.

אין בכוחו של בן אנוש להעניק נחמה אמיתית למתן הלל, ניצן יצחק, נטע אליעזר ואיתמר בן שמונת החודשים. רק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בורא שמיים וארץ, זה שנתן חיים ואסף את פקדונותיו – רק הוא יכול לנחם. אנחנו רק יכולים לשפוך לפניו את תפילתנו שהוא יעשה זאת, שישלח את הנחמה האמיתית למשפחת הנקין ולעם ישראל כולו; שיביא את הרגעים להם אנו מצפים ומייחלים במשך שנות דור, ימים בהם "מחה ה' דמעה מעל כל פנים" והמוות יבולע לנצח.

הלוואי וזה יקרה בקרוב ממש.