היום אני רוצה לגלות לכם סוד גדול. או טעות גדולה. אנשים רבים חושבים שהם רבים בגללים טעויות או שגיאות שבן או בת הזוג עושים. אך האמת היא אחרת. לא בגלל זה אנחנו רבים. טעויות כולנו עושים, וזה לא מה שמפיל אותנו באמת. יתרה מכך, הרבה אנשים מודים שהמריבות שלהם הם על "שטויות". לא פעם אני שומעת את המשפט: "אני אפילו לא זוכר על מה רבנו…" ואף על פי כן, הם לא מדברים כבר שלושה ימים.

כלומר, אם מדובר על "שטויות" מדוע קשה לנו להתקרב חזרה? מהי הסיבה המרכזית למריבות שלנו? מה גורם לנו להיפגע האחד מהשני? ומדוע לוקח לנו זמן להתפייס?

איננו יודעים לבקש סליחה.

כן. כל כך פשוט, אך מאוד מרכזי. שכחנו להתנצל. בפשטות, בטבעיות, לומר: "סליחה, אני מתנצל."

וכשההתנצלות אינה מגיעה, במקומה מופיעים פגיעות או כעסים גדולים יותר. כלומר, כולנו יכולים להבין את המציאות שבן או בת הזוג מפשלים או טועים לפעמים. אך למה את/ה לא מבקש/ת סליחה? מדוע את/ה לא מסוגל לבוא להתנצל? חוסר ההתנצלות פעמים רבות פוגעת עוד יותר.

מדוע קשה לנו להתנצל?

ההתנצלות מתחברת לנו עם רגשות אשמה. כלומר, אם אני מתנצל פרושו שאני לא בסדר. פרושו שאני אשם. וזוהי הסיבה המרכזי לקושי שלנו להתנצל. קשה לנו לחוש אשמים, עוד יותר כאשר אנו מרגישים שמצד האמת, אין לנו על מה להתנצל. לא עשינו שום דבר רע ובטח שלא בכוונה.

אך גם בעניין הזה יש לי חידוש חשוב. התנצלות אינה מעידה על אשמה. התנצלות מעידה על אכפתיות ורגישות לאדם שמולי. כשאני למשל דורכת למישהי בשוגג על הרגל, אני מבקשת ממנה סליחה, נכון? ומדוע? כי הכאבתי לה. בטעות. אך האם העובדה שדרכתי עליה, או שביקשתי סליחה אומרת משהו על כך שאני לא בסדר? שאני אשמה? שאני אדם רע? ממש לא. להפך. זה רק אומר שאכפת לי. שאני מסוגלת להביע קצת רגישות ואנושיות. ואני מתנצלת על הכאב שהסבתי, גם אם זה לא היה בכוונה.

אותו הדבר גם בזוגיות שלנו.

היכולות שלנו לבקש סליחה, פשוט כי משהו הכאיב לבן או בת הזוג שלנו, היא יכולת אדירה וחשובה מאין כמוה. כלומר, אני מביעה התנצלות, לא בגלל שרציתי לפגוע, ולא בגלל שאני חלילה בעל או אישה "רע/ה". אלא רק מכיוון שיש לבן או בת זוגי צער מהדבר. לכן אני מתנצלת. אכפת לי ממנו. אני מבינה אותו ומשתתפת בתחושה.

הסוד הגדול של ההתנצלות

עיקר הפגיעות שלנו, באופן כללי, נובעת מתוך התחושה שלבן/בת זוגי, לא אכפת ממני. מעבר לכל הסיבות החיצוניות לאירוע ולרגשות שהתעוררו, כמעט תמיד, מסתתרת בפנים התחושה- "לא אכפת ממני", זהו הדבר העיקרי שמעורר את הפגיעה והריחוק.

כך שאם למשל איחרתי, או שכחתי או לא הספקתי לעשות משהו שבן או בת זוגי ביקש, התחושה שעלולה להיווצר היא: 'לא אכפת מהבקשות/רצונות/רגשות שלי…"'. (חשוב להדגיש- כי ככל שהביטחון והאמון הזוגי עולים, כך תחושה זו פוחתת).

הסליחה לעומת זאת, עושה בדיוק את ההפך. כשאני מתנצל אני אומר: אכפת לי ממך!

גם אם מצד "הדין" לכאורה אין לי על מה להתנצל, כי: "לא עשיתי זאת בכוונה", ו"זה בכלל פרשנות שלה", "וזה סתם היה בצחוק" תתנצל. כי היא נפגעה. תראה לה שאכפת לך מהרגשות שלו.

תתנצלי. כי בן זוגך נפגע. תראי לו שאכפת לך מהרגשות שלו, גם אם לא התכוונת.

הסליחה מרככת כיוון שהיא מעניקה את ההרגשה 'את/ה חשוב/ה לי. אני רואה אותך. אכפת לי מרגשותייך'. גם אם לא עשיתי זאת במתכוון, או שבאמת רציתי ולא יצא אני מבקש סליחה כי הצטערת. ואכפת לי ממך. אכפת לי מההרגשה שלך.

הסוד המרכזי הוא עצם ההבנה שבקשת הסליחה משחררת (לרוב) את הכעס על "הטעות" או הפגיעה שהייתה. כי הסליחה עצמה היא התיקון לתחושת חוסר האכפתיות. היא התיקון לחוסר רגישות או לאכזבה. כשאני מתנצל, אני מביע קרבה, רגישות ואכפתיות, בחזרה.

וברמה המעשית.

1. הרגשת שעשית טעות? מיד תתנצל. אל תחכה שבן/בת הזוג יפתח על כך בשיחה, או שהכעס והמתח בבית יגברו, לפני כל זה, פשוט נאמר: "סליחה". קלטת את הצער/האכזבה/הפגיעה? תתנצל מיד.

2. לא להסתפק "בסליחה". תרחיב עוד מילה או שתיים. תראה שאתה מבין את ההרגשה שלה. "אני מבין שהרגשת.." או "אם הייתי במקומך, גם אני הייתי…". לדוגמא: "אני מתנצל שנאלצת לחכות לי כל כך הרבה. גם אני כבר חיכיתי להגיע הביתה. פשוט היה פקק גדול בדרך. אני באמת מתנצל שחיכית והצטערת מזה".

3. בלי אבל. כשאנו כבר מחליטים להתנצל, זה לא הזמן להוסיף "אבל גם אתה…", תתנצל/י, ודי. מחר, מחרתיים, או אפילו עוד שעתיים, יהיה מתאים יותר לפתוח ולדבר גם על מה שהפריע לך.

אין לי ספק שאם ננסה כולנו להתחזק בנושא הזה. לבקש סליחה, על עצם זה שבן או בת הזוג הצטערו או התאכזבו, נחסוך לעצמנו הרבה מריבות מיותרות. נחסוך כעסים וריחוק. ובעיקר נרוויח, פיוס, קרבה, הבנה ואהבה.

אז יאללה, לכו להתנצל!