חודש אלול. "לדוד ה' אורי וישעי...". אולי המזמור היפה ביותר בספר התהילים.

ואולי, כל מזמור הוא הכי יפה. אם רק קוראים אותו לאט. נותנים למילים לחדור, לנפש להשתפך.

ובכל זאת...

המזמור נוגע ללב, צליל מילותיו מזכיר לנו את הימים הנוראים הקרבים ובאים. להאט את הריצה הבלתי פוסקת; לחשוב, להביט, להתבונן...

הוא הולך בעיצומו של יער עבות. חשוך, חשוך מאוד. זוג עיניים ירוקות מלאות שנאה ננעצות בו. נהימות פראיות מרחוק מזכירות לו שזה מסוכן. מאוד מסוכן.

והוא ממשיך ללכת.

"ה' אורי וישעי – ממי אירא? ה' מעוז חיי – ממי אפחד?"

הוא פוסע בגו זקוף. הרעשים מתקרבים, אבל לפניו פוסעת אבוקה של אור. וסביבו, חומה של מלאכים זוהרים המגינים עליו. הוא לא רואה אותם. הוא מרגיש אותם בכל נימה מגופו.

והפסיעות מהירות, והצעדים גדלים. היער כבר פחות חשוך. הנהימות נחלשות. אבל ליבו, ליבו נמצא הרחק מהיער...

אחת שאלתי מאת השם, אותה אבקש: שבתי בבית השם כל ימי חיי, לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירנו בסתר אהלו בצור ירוממני.

תן לי להתכרבל, להיעלם בתוך יופי כבודך. להתבטל. לחזור למה שאני, יצור כפיך. האם חפצתי ביערות עבותים? בחיות פרא שלא פוגעות בי? במלחמה בלתי פוסקת בחושך? אני רוצה לשבת בבית שלך. להצפין את כל כולי בסוכתך, להסתתר בתוך תוכו של האוהל.

לך אמר לבי בקשו פני, את פניך השם אבקש.

מאסתי בחיצוניות. הזיוף היה לי לזרא. את פניך אני מבקש; את הבפנים, הפנימיות העמוקה ביותר שקיימת בתבל. ואת אותה פנימיות לבי מבקש. הוא לא מוצא מנוח עד שהוא ימצא. יתחבר. לנצח.

כי אבי ואמי יעזבוני. אולי הם לא בדיוק עזבו אותי. אולי הם חושבים שהם תמיד איתי. אבל במאבק הגדול הזה מול החושך הם לא יכולים לעשות כלום. כשהספינה טובעת הם רק יכולים לבכות ולהצטער. השם יאספני.

קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך. הלב שלי מצא את הפנימיות. והוא גם יודע שהמסע הזה עוד יימשך. היער לא ייעלם. החיות תנהמנה.

הלב חזק ואמיץ. התקווה מפעמת. היער יהיה פחות חשוך, וזה תלוי בו.