ארבע מידות בנותני צדקה: הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן, עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים – חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים – רשע. (אבות פרק ה, משנה יג).

שאלה:

לפני מספר ימים פגשתי אדם קמצן. אולי, היהודי הכי קמצן בעולם! אף פעם לא תורם לאף מטרת צדקה... אני לא מצליח להבין איך אדם מסוגל להיות כזה קמצן!

תשובה:

אולי המשנה המצוטטת בראש המאמר תניח את דעתך.

כפי שאתה רואה, המשנה מציינת ארבעה סוגי אנשים. יש כאלו שרוצים לתת בעצמם אך לא מעוניינים לחלוק את המצווה עם איש אחר. עליהם נאמר ש"עיניהם רעה בשל אחרים." יש כאלו שלא מוכנים לפתוח את הכיס אבל עדיין מרגישים רע וירצו לראות אחרים תורמים. הם, כמובן, קמצנים אבל לפחות איכפת להם. ה'חסיד' רוצה לתת ומנסה להתרים אחרים, ואילו אותו אחד שלא רוצה לתת וגם לא רוצה שאחרים יתנו, הוא רשע ממש. מה איכפת לך? אם אינך רוצה לתת, אל תתן – אבל מדוע אתה לא רוצה שאחרים יתנו?

משנה מבוארת עם מסר נהדר. אבל רק רגע... משהו כאן לא מובן. המשנה נפתחת במילים ארבע מידות בנותני צדקה, הרשע, זה שלא רוצה לתת או שאחרים יתנו, הוא בכלל לא נותן צדקה! מדוע המשנה מכנה את כולם בשם נותני צדקה1?

בפרקי אבות יש המון מסרים נהדרים, אבל כמה מהם מתחבאים בין השורות, וזהו אחד מהם. המשנה מנצלת את ההזדמנות ללמד אותנו כי גם יהודי שלא רוצה לתת צדקה, עדיין בתוך תוכו הוא 'נותן צדקה'. זה רק עניין של זמן עד שהרצון הפנימי שלו יפרוץ החוצה, שהשכבה החיצונית תתפורר ותחשוף את פנימיותו, את ליבו הטוב.

מסופר על האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, שהלך לגייס כספים למטרת צדקה והגיע לעיירה בה אמרו לו כולם כי העשיר המקומי היה קמצן שמעולם לא הסכים לתרום יותר מפרוטה שחוקה... למרות זאת, הרבי פנה אליו, ולאחר זמן קצר הוא גילה כי למעשה העשיר עצמו רצה לתת, אך הוא לא יכל (את הסיפור במלואו תוכלו לקרוא כאן).

נשוב לשאלתך המקורית: כיצד אדם יכול להיות קמצן שכזה? התשובה היא: הוא באמת לא יכול. אי-שם, עמוק בפנים, מסתתר ה'אני' האמיתי שלו. בינתיים, מסיבות שונות ומשונות, הוא מתנהג בקמצנות. אבל עלינו לקוות שפנימיות תפרוץ החוצה – ואתה יכול לעזור לו, באמצעות דוגמה אישית של נדיבות ואכפתיות.

(מעובד על-פי שיחתו של הרבי מליובאוויטש בשבת פרשת עקב, כ"ף מנחם אב ה'תשמ"ז)