אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא משמיע קול? ואם מן השמיים יוצאת בת קול ומכריזה משהו, אך איש לא שומע, האם זה בכלל משנה? שאלה זו מתעוררת כשאנו קוראים את המשנה השניה בפרק ו' של פרקי אבות, האומרת:

"בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!"

אות קול שמיימי היוצא ממרומים מזהיר ומוכיח את בני האדם על כך שהם זנחו את לימוד התורה.

האם שמעתם אי-פעם את הקול ממרומים? כנראה שלא (מי שכן שומע קולות, כדאי שיסור לפסיכיאטר הסמוך למקום מגוריו...) ואם אתם לא שמעתם ואף אחד לא שמע, מדוע זה משנה בכלל? ולמי מועילה אותה 'בת קול'?

* * *

בת קול לא שמעתם, אבל לכל אחד מאיתנו יש רגעים של התעוררות, רגעי השראה בהם אנו רוצים להיות קרובים יותר לבורא העולם.

זה יכול לקרות ביום הכיפורים בבית הכנסת, אך לעתים תכופות הרגעים האלו דווקא מתרחשים ביום רביעי פשוט. לא חג, לא שבת ואפילו אין איזו בר-מצווה באופק. אך בלב שלנו יש תחושה שונה. אנו רוצים להוסיף איזו מצווה, מחפשים להשתתף בשיעור תורה או לתרום לארגון צדקה.

מהיכן באו התחושות האלו? הבעל שם טוב מציין כי הכול מגיע מאותה בת קול. הגוף, האוזניים הפיזיות שלנו לא שומעות את הקול האלוקי, אך הנשמה שומעת גם שומעת. ולפעמים הקול חודר עמוק אל תוך הנשמה; אז הנשמה קוראת לנו, אלו הם רגעי ההשראה.

אך כמו שכולנו יודעים, ההשראה באה וגם הולכת, ואנחנו נותרים באותו מצב. אם תרצו, זה קורה בכל יום כיפור: אנחנו מתפללים, מתרוממים, מקבלים השראה ו... הופס, במוצאי יום כיפור נוחתים בחזרה בדיוק לנקודת ההתחלה.

הסוד הוא להיות מוכנים לאותם רגעים, וכשהם מופיעים – בין אם זה ביום כיפור, או בסתם יום של חול – לדעת שזו השראה מלמעלה שלא תישאר לנצח. ואז, לקחת את ההתלהבות, לרתום אותה למעשה ולתרגם אותה למעשים שיישארו זמן רב אחרי שהיא תיעלם.

(מעובד על פי ליקוטי שיחות ט, עמוד 25)