החיים הם לא שחור או לבן. או שאולי כן.
לפרקי אבות התפרסמו כמקור להשראה, אתיקה ומידות טובות בקרב יהודים ולא יהודים כאחד. וכמו בחלקים אחרים של התורה, לפעמים המסר עבורנו לא נכתב בפירוש, מחכה שנאתר אותו בין השורות.
כך נכתב בפרק השלישי של פרקי אבות (משנה ב):
"שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים. אבל שניים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם."
שחור, או לבן. או שהשכינה שרויה ביניהם, או שזה נקרא בשם 'מושב לצים' בו בכלל לא מומלץ לשבת. אין משהו נייטרלי, באמצע, שטח אפור.
אם נעיין טיפה, רעיון זה מופיע שוב באותה משנה.
"רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות (=על האדם להתפלל לשלום המימשל במדינה בה הוא חי), שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." רבי חנינא לימד אותנו כי גם במימשל הקשוח ביותר ישנה מעלה קריטית: שמירת החוק והסדר במדינה. בלעדיו, ישרור כאוס מוחלט.
ושוב, שחור או לבן. מדינה מסודרת, מול מצב קטסטרופלי בו איש "בולע את רעהו."
האם אין שטח אפור? ברור שכאשר ממשלה פוסקת להתקיים, לא תמיד יפרוץ כאוס מיידי, אבל בסופו של דבר הוא בוא יבוא.
אולי ישנם שני סוגים של שטחים אפורים: אפור-לבן ואפור-שחור. האפור-הלבן, עם קצת מאמץ ייהפך להיות לבן כולו. האפור-שחור יתדרדר מרגע לרגע עד שיהפוך כולו שחור.
כל מעשה, דיבור או מחשבה שלנו יכול להיכנס לקטגוריית השחור או הלבן: האם זו מחשבה קדושה, טובה ומועילה, או להיפך? האם מה שאנו עומדים לומר – או שכבר אמרנו – יועיל, יעזור וירומם, או יפגע וישפיל? האם מה שעשינו היה מצווה או חלילה עבירה?
אם נחזור לעולם הדימויים לרגע, החיים הם כמו שחמט. המטרה שלנו היא כי החיילים הלבנים בתוכנו יורידו כמה שיותר חיילים שחורים שמסתתרים לנו בתוך הלב.
(מעובד על בסיס דברי הרבי בשבת פרשת ואתחנן תשכ"ח)
הוסיפו תגובה