החוכמה הקונבנציונלית אומרת, שהמיניות היא אינסטינקט טבעי. זוהי פעילות אנושית מאוד נפוצה ותמימה, זה מה שקורה בין גבר לאישה, זה מה שאנשים עושים וכל שעלינו לעשות הוא להירגע וליהנות מזה, נכון?
זה נראה כל כך פשוט. אבל אם זה אכן כל כך פשוט, מדוע צריכים להזכיר לנו שוב ושוב שזה טבעי, תמים, מהנה, שזה מה שעושים, שזה מה שקורה, שצריך רק להירגע וליהנות מזה? למעשה, אמצעי התקשורת מפציצים אותנו במסר הזה כבר כל כך הרבה זמן ובדרכים כה שונות, וזאת בגאונות כה רבה, עד כי מתעוררת השאלה מדוע המסר הזה לא נתקבל עד כה. מדוע אנו עדיין מרגישים כל כך לא בנוח, כל כך חסרי בטחון, כל כך מבולבלים נוכח מיניותנו?
בעולם שברא הקדוש-ברוך-הוא, קיימים שלושה מצבים. ראשית ישנו מצב החול, היומיומי – דברים רגילים ונפוצים שיש לנו. שנית, ישנו המצב הרוחני, השמימי – זהו מצב כה שמימי שבו אין לנו כלל חלק. את שני החלקים הללו שנזכרו עד כה, קל לקבל ולהבין. החלק הקשר הוא החלק השלישי, החלק המקודש. אף שמקודש פירושו דבר שנבדל ושאינו זמין, הרי המקודש אינו למעשה בלתי-זמין לחלוטין. היסוד המקודש הוא זה המקודש יותר מן היסוד הרגיל, אך אינו כה קדוש עד שאיננו יכולים לגשת אליו כלל. זהו דבר המצוי בין מה שיש לנו לבין מה שאיננו יכולים שיהיה לנו.
מבולבלים? הבה ניקח דוגמא פשוטה. אלוקים מברך אותנו בילדים, אז יש לנו ילדים. הילדים שלכם, הילדים שלי. אבל כשאנו אומרים "הילדים שלי", האם המלה "שלי" היא רכושנית? האם הילדים שלי הם ה"רכוש" שלי? כמובן שהתשובה היא לא. הם אינם לגמרי שלי. הם לא שייכים אליי. כשאני אומר "האישה שלי", האם זהו דבר רכושני? האם "הבעל שלי" פירושו דבר-מה ששייך לי? כמובן שלא. ועם זאת, ביכולתנו להשתמש במונח כה מוכר כמו "שלי" כשאנו מתייחסים לדברים הללו בחיים. זוהי הקדושה שבחיים, ואם לא ניזהר ביהירותנו, נוכל לתבוע בעלות על דברים שלעולם לא ישתייכו אלינו, ובכך לאבד את קדושתם.
אם כן, היכן נכנסת המיניות לתמונה? מעצם טבעה – לא בשל צו ההשגחה העליונה, לא מכוח אמונה או דוגמה דתית – שייכת המיניות לזירה המקודשת. אנו חווים אותה, אך איננו יכולים להכריז עליה בעלות. אנו יכולים ללכת לשם, אך לא להשתייך לשם. אנו יכולים להיות מיניים, אך אין באפשרותנו להכריז בעלות על מיניותנו. הסיבה לכך היא טבעית ובסיסית מאוד. לחוות אינטימיות פירושו להיכנס למקום פרטי, שהוא מקודש ונבדל. מיניות פירושה שאדם אחד נכנס אל החלק הפרטי והמקודש של קיומו של אדם אחר.
אין אדם יכול להכריז בעלות על האינטימיות של אדם אחר. היא אינה זמינה לו כלל, אפילו אם אותו אדם רוצה לתת לו בעלות עליה. זה בלתי אפשרי. אי אפשר לאדם אחד להפוך אדם אחר לשותף באינטימיות שלו. זהו אחד מאותם דברים בחיים שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו ושלעולם לא נוכל להיות בעליהם. ילדיי ואשתי אינם יכולים להיות הרכוש שלי, וגם בוראי אינו יכול להיות רכושי. אינני יכול אפילו להכריז בעלות על חיי. ובלי ספק, אינני יכול להכריז בעלות על החלק הפנימי, המקודש והבלתי-ניתן-לשיתוף של אדם אחר.
ובכן, אם זה כל כך בלתי זמין, אם אינני יכול להכריז על זה בעלות, אזי מהו החיבור ומהם היחסים שיש לי עם זה בכלל?
זהו היסוד המקודש שאותו ביכולתנו לחוות, אך איננו יכולים להכריז עליו בעלות. וזוהי הסיבה שבגללה ההנאה שביחסים אינטימיים היא רבת-עוצמה יותר מכל הנאה אחרת. אתה יכול ליהנות מארוחה טובה. אתה יכול ליהנות מאוכל טוב, וזוהי הנאה גדולה, אך אין היא דומה להנאה ממיניות, כיוון שהאוכל הוא ברשותך, הוא שלך. אתה שתלת את הירקות, גידלת אותם, קטפת אותם [או קנית אותם] ואכלת אותם. הם שלך. לא כרוכה בכך כל יראת כבוד. ההנאה ממיניות היא שזהו שילוב בין "יש לי" לבין "אין לי". זהו שילוב בו-זמני של העולם הזה עם העולם שמעבר. זהו דבר-מה שניתן לך, אך אינך יכול להכריז עליו בעלות ולהפכו לרכושך. וכאשר אתה מרגיש בשילוב הזה, בהנאה של היות במרחב האינטימי של אדם אחר, תוך זכירה בו-זמנית של העובדה שאינך שייך לשם – שאין זה מקומך ושלעולם זה לא יוכל להיות מקומך – זה מה שעושה את המיניות לשונה מכל דבר אחר.
מלת המפתח היא "מוכר ורגיל". בדברים מקודשים, אינך יכול להרשות לעצמך להתנהג כאילו הם מוכרים לך היטב ואתה מורגל בהם. אם כן, היכן הופכת ההיכרות לדבר שמוליד רגש של בוז? היכן הופכת ההיכרות לדבר הרסני ובלתי-רצוי באמת? בקדושה. אם אדם מכיר טוב מדי את האינטימיות של חייו של אדם אחר, בין שמדובר ברמה הפיזית, הרגשית או הרוחנית, אזי בא הדבר על חשבון הקדושה.
בעולמנו היודע-הכל, יתכן שקשה לדמות את הרס התחושה הזו שהכל ידוע ומוכר לנו. אבל הרי איננו קוראים להורינו בשמם... כיוון שזה מסמן היכרות קרובה מדי. איננו משתמשים בשם ה' לשווא... כיוון ששוב, הדבר קרוב מדי... עבור הסבים והסבתות שלנו ועבור אבותיהם ואמותיהם, יחסים אינטימיים היו דבר מקודש שאין מדברים בו... כיוון שדבר זה יהיה מוכר מדי. מערכת היחסים שבין בעל לאשתו הייתה מוגבלת מאחורי דלתיים סגורות. זה היה דבר מקודש, דבר-מה שאין מבזבזים אותו, שאין משתפים בו כל אדם אחד, ואף אין מדברים עליו. לכן לא יכלו סבינו וסבתותינו לדבר על מערכות היחסים שלהם. הם לא שמרו מאתנו סודות – הם שמרו על דבר-מה מקודש!
כיום, המיניות האנושית היא דבר-מה שאדם אמור להכיר היטב. אנו טוענים שאנו כבר מכירים את מיניותנו ואנו מתביישים להודות בכך שאיננו מכירים אותה. סילקנו את מעטה הקדושה, רק מפני שחשבנו שהורינו הנוקשים שמרו בפנינו על סוד כלשהו. אמצעי התקשורת מוסיפים להפציץ אותנו במסרים המבריקים והסמויים הללו אודות "טבעיותה" ו"פתיחותה" של המיניות האנושית, וזה לא משכנע אותנו. ככל שלא ננסה, לא נוכל להתעלם ממה שידעו סבינו וסבתותינו: שמיטת הנישואין היא דבר מקודש, וכי הדרך היחידה שבה זה עובד, היא כאשר מתייחסים אליה מתוך קדושה.
האם אתם עדיין זקוקים להוכחה? הביטו באותם סבים וסבתות קצת יותר מקרוב. שני אנשים, הנשואים זה לזה כבר חמישים, שישים, שבעים שנה, עדיין קצת מתביישים זה מזה. הם עדיין מסמיקים זה בפני זה. הם עדיין נרגשים זה מזה. זוהי המיניות האנושית. זוהי קדושה. וזוהי המלה האחרונה בנושא האינטימיות.
הוסיפו תגובה