שוב ספגה חסידות חב"ד מכה קשה. שוב הצטרפו למשפחת השכול החבדי"ת מי שנהרגו בעת מילוי תפקידן. כך היה עם שלושת הנערים שנהרגו בתאונת דרכים מזוויעה, בדרכם לחלק סופגניות לחיילי צה"ל בסמוך לאילת לפני ארבע שנים, כולם זוכרים כמובן את הטבח בבית חב"ד במומביי שבהודו רק לפני שנתיים ואת תוצאותיו ההרסניות, וביום חמישי, גם רבקה, סטייסי ושוב רבקה, מצאו את מותן כשהתישבו לאכול משהו קליל, בדרכן לחלק כמידי שבוע נרות שבת לתושבות נתניה. (כאן המקום לשלוח תנחומים גם למשפחתו האבלה של ההרג הרביעי, מוחמד בן עטה).

מידי שבוע היו מגיעות שלוש הצעירות, בנות 17 במותן בסך הכל, כדי להשתתף בשיעור של בית חב"ד לדוברי צרפתית שבעירן. שלוש נערות, עולות חדשות, שמפלסות את דרכן במדינה החדשה שאליה עלו, ואל התורה והיהדות אותה למדו זה לא מכבר להכיר, ואליה רצו להתקרב. היה בהן, בנערות, מרץ של נעורים. מרץ שלא מאפשר לך להסתפק בהגשמה העצמית הפרטית, ומייד דוחף אותך ללכת ולתקן את העולם כולו.

ליבי ליבי אל המשפחות היקרות, שביום חמישי בלילה, הרגישו כמה שעות של בטחון ביודען שבנותיהן נמצאות עכשיו במקום בטוח וחמים, מוקפות באהבה ובחום. הם הרי הלכו בסך הכל ללמוד שיעור תורה, עם הרב מזוז שאותו העריצו. יכול להיות שאפילו קמצוץ של גאווה היה בליבם, על שחינכו שלוש בנות שברגעים אלו ממש, כך לפחות הם חשבו, עושות את דרכן בערב סתמי של תחילת הקיץ כדי לפגוש נשים שמעולם לא הכירו, ולהביא גם אליהן את אור השבת.

לפני חמישים וחמש שנים, עברה חסידות חב"ד זעזוע דומה. חוליית מחבלים (פדאיונים כמו שקראו להם אז) חדרה לבית ספר בכפר חב"ד, ורצחה חמישה תלמידים ומדריך שהיו עסוקים באותה שעה בתפילת ערבית.

השבר היה עצום.

האבל והחורבן היו קשים מנשוא.

במה חטאו תינוקות של בית רבן שהיו עסוקים בקריאת שמע של ערבית, שנגזר עליהם ליפול מבוססים בדם כדורי המרצחים?

הרצח זעזע את תושבי הכפר, ורבים מהם כתבו לרבי מליובאוויטש על רצונם לעזוב.

תשובתו של הרבי היתה אחת: לתגבר. להרחיב. להוסיף. לחזק. בשום פנים ואופן לא לעזוב.

בסמיכות זמנים מצמררת, רק יומיים לפני שמצבור הגז התפוצץ, פורסם בתקשורת על ההתארגנות החדשה של תושבים מכמה ישוביים 'חילוניים'. תושבים שהחליטו למנוע בכל דרך אפשרית, ובדמוניזציה מדהימה של המציאות, מעבר של תושבים חרדיים נורמטיביים לתחומם. אנחנו כאן, והם שם.

אם יש משהו שנוכל כולנו ללמוד מצוואתן של הבנות שנהרגו עם נרות שבת בידיהן, הוא שבמקום להתנתק, להפרד, לקטלג ולהסתגר, כדאי הרבה יותר להראות את מה שיפה, מאחד, מחבר ומשותף.

וכבר אמר פעם הבעל שם טוב, כי "מעט מן האור, ידחה הרבה מן החושך".