בימים האחרונים טלטלה את הארץ רפורמה, שניסה להעביר שר החינוך הנוכחי מר גדעון סער. קיצור החופש הגדול. כדרכה של רפורמה, טובה או טובה מאוד, שהיא זוכה למתנגדים, ולהרבה. אולם כשמדובר על מדינה של יהודים, "עם חכם ונבון", מבינים ובקיאים ומומחים בכל התחומים, הבעיה מחריפה שבעתיים. מעניין היה לדפדף בטוקבקים לכתבות הרבות, שתיעדו כל שלב בקבלת הרפורמה ובביטולה. קצת להרגיש את הלך הרוח של הקהל ברחוב/בבית. אז הנה 4 ציוני 'ראוי לשבח' לקהל הישראלי: 1. אנשי זמן וסדר. אצלם גם ה-27 באוגוסט ביומן המשפחתי – כבר מלא!, 2. חרוצים. הנוער הישראלי חרוץ ומתכונן לעבוד ולנצל כל יום מימי החופשה. 3. מבינים. ללא התייעצות מקדימה עם ההורים, אין מקום לקבלת החלטות הרות גורל. 4. הורים למופת. נעמדים על הרגליים האחוריות למען עוד יום של שהייה משותפת עם הילדים. בשורה התחתונה – הפתעתם אותי. ולטובה. זה קצת הרס לי את הכתבה שהכנתי. אבל זה היה שווה.

אז מה עושים מחר? אצלכם השאלה תתחיל להדהד בעוד שבועיים. אצלנו היא החלה לפני שבועיים. למה? כי באוקראינה ממהרים את הקץ, והחופש הגדול – גדול באמת. שלושה חודשים רצופים. כששמעה זאת לראשונה אמי, שהיא מנהלת בית ספר גדול בדרום הארץ, הרימה גבה באי אמון, והפטירה: אצלנו בארץ זה לא היה עובר בקלות. ארגוני ההורים, הילדים, הסבים והסבתות היו שובתים, שולחים עצומות, וספק אם היו מנצחים. והיא לא היחידה. איך אמר ד"ר רמי אמיתי, סגן יו"ר התאחדות המנהלים התיכוניים? "צריך לקצר את החופשה לגנים ולבתי הספר היסודיים. להורים ולילדים בגילאים האלה 60 יום זו מעמסה קשה". ו-90, קל וחומר... אך כאן משום מה כולם שמחים, כמו מברכים על החוק הישן ולא מייחלים לשינוי. מעדיפים את הסטטי והמוכר על פני רפורמות מלחיצות ולא ידועות. לא פלא שלמסיבת ה'צלצול האחרון' המסורתי מגיעה המשפחה כולה – ילד, אמא, וסבתא שמעתה תיקח את הנכד לשלושה חודשי חסות מפנקים. והיא שמחה. באמת שמחה. אז גם אני שמחה, או לפחות מנסה לעטות מראה, שמזכיר חיוך. שלושה חודשים של בילוי איכותי. כך היו קוראים לזה היום יועצים, פסיכולוגים ומאמנים שמנסים להחזיר עטרה ליושנה וילדים להוריהם. ובעצם מי אמר שזה רע?

זה באמת לא כל כך גרוע. בשנה שעברה יצאו לחופשה בביתי שלושה תלמידים. וגם אני, שעמדתי לפני לידת ילדי השישי. ידעתי את שעומד להתרחש, וניסיתי להקדים רפואה. התייעצויות טלפוניות עם למודות ניסיון ממני, קריאת כתבות רלוונטיות ושיחות בירור עם 'הקהל הנופש' הרכיבו את הנוסחא, המתאימה לנו. לא אלאה רק אספר שבכל בוקר הדף הראשון שפגשו בו ילדיי הבוגרים היה "מה מחכה לנו היום?" באותיות של קידוש לבנה, שלא הותיר להם מקום לשאלות, למריבות ולחיפושים נואשים אחר פעילות מרתקת מזו של אתמול. זה לא היה קל, או בחלופה האופטימית – היה מאתגר.

ולדרך זו אנו יוצאים, יצאנו, בימים אלו. המדריכה לציור, המורה לנגינה, המאמן בספורט, כלי המטבח, כלי הגינה וגם אני – כולם עומדים בהיכון, יודעים בוודאות שהם יזכו לשיבוץ בתוכנית לשעת חירום, ומקווה שאינם מנסים לסרב פקודה. אני מעבירה הילוך באיטיות ועושה אימונים ממושכים: לדבר יותר לאט, לחייך, לא להילחץ, להקשיב ופשוט להיות שם. בשגרת החיים העמוסה קצת השתנו הקודים ואנחנו תמיד רצים, ממהרים ומתקתקים עניינים, כאילו חוששים להפסיד את עסקת חיינו, שמעבר לפינה.

ואולי עסקת החיים דווקא כאן, ברבע השנה האחרונה של השנה?

מאחלת לכולנו חופש משפחתי ומקסים, כמו זה המקביל לו אשתקד. עם חוגים או בלי, עם הרבה אמא, רוגע ושלווה משפחתית.

ולך, כבוד שר החינוך, יש במה להתגאות! עם הורים שכאלה עתיד ילדינו קרוב היום יותר מתמיד!