מעניין. קרוב לשני מיליארד איש צפו בחתונה המלכותית בבריטניה, ויורשה לי לנחש שרגליהם של רוב הצופים מעולם אף לא דרכה על אדמת לונדון, על אחת כמה וכמה שידיהם לא לחצה את ידיהם של בנים למשפחת המלוכה. ועם זאת, יש משהו מרשים ומעורר השראה בכל פעם שאנו נתקלים בטקס מלכותי כזה או אחר.

אם היה נערך סקר בין מיליארדי הצופים בחתונה, סביר להניח שהרוב המוחץ היה נגד כינון מלוכה במדינתם - אפילו לא בסגנון בית המלוכה האנגלי, לו אין סמכות חוקתית של ממש. ומה בישראל? האם אתם חושבים שהציבור מעוניין במלך ומלכה? תרשו לי לנחש שהתשובה היא שלילית בהחלט. לו היו שואלים את האזרחים, הם היו מעדיפים להחליף את נבחרי הציבור בקצב מהיר בהרבה מארבע שנים (אולי כל ארבעה חודשים...), ובוודאי לא למשוח מלך שימלוך עד סוף ימיו!

"ובימים ההם – אין מלך בישראל..."

המלוכה היוותה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של עם ישראל.

היא החלה כאשר שמואל הנביא משח למלך את שאול, אדם צעיר משבט בנימין. היא נמשכה כאשר דוד המלך קיבל לידיו את שרביט המלוכה. היה זה דוד אליו נשבע האלוקים כי המלוכה לא תסור עוד מזרעו, כפי שאנו אומרים בברכות לאחר ההפטרה "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו; כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד."

המלוכה היא כוח וכוח הוא דבר מסוכן. אימרה נודעת קובעת כי "כוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת." אין ספק כי לאורך ההיסטוריה היו מלכים בישראל שניצלו את שליטתם לרעה. לא פעם ולא פעמיים נאמר בתנ"ך על מלכים מסויימים שהם "עשו את הרע בעיני ה'." כוח יכול להיות גם משהו עוצמתי לו הוא מנוצל בדרך הנכונה. המלכים שמלכו בישראל שכן עשו את הטוב והישר בעיני ה', היו אלו שהנחו את העם לחיים מאושרים ומוסריים יותר.

דוגמה קלאסית לכך הוא דוד המלך. מן הנביא והמדרשים עולה דמות של אדם ששם את צרכי העם בראש סדר העדיפויות; מישהו שהיה עניו וצנוע למרות ניצחונותיו המזהירים במלחמות, ושאת זמנו הפרטי הקדיש ללימוד תורה ולעבודת הבורא. התלמוד מביא את התיאור הפסטורלי הבא: "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה [באה] רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו ומיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר..."

סמכותו המוחלטת של המלך שימשה לעם כרשת ביטחון, אדם בו ניתן לבטוח שינהיג את העם באמונה ללא משוא פנים ללא בדיקה מתמדת של רמת הפופולריות שלו בציבור.

בפרקים העוסקים בדיני המלכים, רבינו משה בן מימון מנציח את האחריות המוטלת על בחיר העם. "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכול בכבודו—כך ציווה להיות ליבו בקרבו שפל וחלל... ויהיה חונן ומרחם לקטנם וגדולם, וייצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם." הסטנדרטים האתיים לפיהם עליו להתנהג גבוהים אף הם בהרבה מאלו המקובלים. כך, למשל, עליו לכתוב ספר תורה מיוחד שישהה עמו ויהווה תזכורת תמידית על מצוות האלוקים; בנוסף, אסור לו לעסוק בצבירת רכוש אישי או לשתות לשוכרה.

עוד שוב תשוב המלוכה לעם ישראל. הנביא מבטיח כי עוד יבוא היום בו "יצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'." מלך זה יקבל את השם 'משיח', על שם שמן המשחה שעמו הכתירו את מלכי ישראל מאז ומעולם. אך בעוד המלכים בדורות עברו יכלו להיכשל או לחטוא, בעידן המשיח הרע יכלה מן הארץ ועמו היצרים השליליים. נוכל, אפוא, להפקיד את עתידנו בידיו ללא דאגה.

והנה משהו מפתיע לסיום: בתלמוד מופיעה דעתו של רבי יוחנן הקובע כי "לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה [לחידוש המלוכה בישראל] יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם." מה שאומר שלו הייתם בלונדון בזמן החתונה המלכותית של הנסיך ויליאם, היה עליכם לעשות מאמצים להיות באיזור...