תחת קשת עטורה בפרחים היא ישבה ולחשה את מילות תפילתה בעיניים עצומות. את הימים עד היום היא ספרה כמטבעות פז בציפיה הולכת וגוברת עד ליום המיוחל. עתה נשמעו צלילי הניגון המוכר ובנות משפחתה הקרובה וחברותיה האוהבות צעדו אחורה כדי לאפשר לחתן, מלווה בשושביניו האציליים, לגשת אל הכלה. עיניהם נפגשו במבט של אהבה עמוקה ובעדינות הוא הוריד את ההינומה וכיסה את פניה.

בצעדים איטיים, פנה החתן אל עבר החופה, שם בעוד רגעים ספורים תצטרף אליו כלתו עת יתייחדו זה לזה בברית נצחי של אהבה ומסירות.

אגוז קשה לפיצוח

מעולם לא הצלחתי לפצח אגוז ולאכול אותו שלם. גם באותם מקרים בהם הצלחתי להפעיל די לחץ על הקליפה כדי לחלץ את האגוז מבפנים בלי לפגוע בו, תמיד נתקלתי לאחר מכן במחיצה המעצבנת הזאת במרכז האגוז שעל אף ניסיונותיי להוציאה בעדינות, תמיד, אבל תמיד, אחרי שהצלחתי להוציאה, נותרתי עם שני חלקי הפרי חצויים בידי.

אמנם, אגוז המלך נזכר במפורש בשיר השירים כמשל לעם ישראל.1 רש"י מסביר "למה נמשלו ישראל לאגוז?" והוא משיב בדברי המדרש, "מה אגוז זה אתה רואה אותו כולו עץ ואין ניכר בתוכו, פוצעו ומצאו מלא מגורות מגורות של אוכלים. כך ישראל צנועין וענוותנין מעשיהם ואין תלמידים שבהן נכרים ואין מתפארים להכריז על שבחן בדקתו אתה מוצא אותו מלא חכמה."2

והוא מוסיף עוד, "מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס אף ישראל גולין לבין האומות ולוקין מלקיות הרבה ואין מעשיהם נמאסין".3

משל האגוז מאיים לא מעט.4 הרי כדי להגיע אל "מגורות האוכלים" החבויים בתוכו חייבים לפרוץ את הקליפות החיצוניות הקשות באופן המסכן את כל האגוז. היה יותר נחמד אילו היה אפשר להפיק את התועלת מעם ישראל בלי לשבור אותנו לרסיסים ואף בלי לחלק אותנו לשני ממלכות נפרדות.

כאשה, אני תוהה, האם מה שיש בידי הוא אכן אגוז, או שמא הוא ביצה של תרנגולת שכמו אשה הרה מתחוללת בה משבר פנימי שתוצאותיו ריבוי חיים, "האני אשביר ולא אוליד?"5 ושמא האמא הזאת, המקוננת בכורסה חסרת כוחות, היא דווקא דומה יותר לגולם של פרפר.

מתולעת לפרפר

כשנפגשים בגולם של פרפר, חושבים שאין בו שום חיות כלל. כמו עצמות יבשות בגלות6 כן הגלם בעצמותו. כשמביטים על הגולם מבחוץ, לא רואים שום דבר עצמאי וחושבים שלא יצא מהחפץ-אין-חפץ הזה התלוי על העץ ולא כלום. מי שמכיר את הגולם מבפנים יודע שלמשך הזמן שקדם ללבישתו את גלימת גלותו היו לו שני אינטרסים בודדים בהם הוא עסק ללא הרף, כלכלה ובטחון. הוא אכל את כל אשר השיגה ידו והפך מתולעת זעירה שהיתה זקוקה לעידוד של "אל תיראי תולעת,"7 לזחל במימדי ענק. הוא דאג להסתיר את עצמו מהאויב, משתלב בצבעו בין עלי הצמחים אותם הוא טרף. עד שהתעייף מרוב כל "וישמן ישרון"8. או אז, הוציא מאמתחתו את חבלי התאבדותו, וקשר אותם סביבו בעבותות סבוכות לבל הכירו עוד כבעל רוח חיים.

דווקא מבחינה חיצונית, דומה קצת לאגוז, הגולם הזה שלנו. אולי צריך להלום בו בפטיש ולהוציא את פריו בכוח? אך כבר למדנו מראש שאי אפשר להוציא אגוז שלם מקליפותיו, ואגוזים חצויים וקלופים מצויים לרוב. מה יצא מהגלם הזה?

אך בלי שום התערבות אלימה מבחוץ, מתרחשת בתוך הגולם מהפיכה שקטה. לאחר זמן מה שהוא נותר רדום, משותק כמו מת, מתחילים לזהות בו שוב רחשי לב עדינים. עתה מתחיל תהליך של כרסום החבלים מבפנים, הקליפה הקרובה היא הראשונה, כקליפת נגה השייכת הן לכוחות החיים והן לכוחות של הצד האחר ועתה נכללת אך ורק בחיים חדשים ומופלאים שיוצאים מן המֵצָרִים. או אז, מטפס הפרפר אל עלה שטוף שמש אביבית ופורש את כנפיו אל האור ולרגע עוצר נשימה, כאות הדל"ת המסמלת שפלות בנפש, עומד הוא דום עד שהוא צובר כוחות לשאת את כנפיו אל-על ולעוף אל מטרתו בשמי עליון.9

הפרפר, כאגוז, גם לו שתי כנפיים, אך במקום מחיצה המפרידה ביניהן, שתי כנפי הפרפר הן הן אלה המאפשרות לו בשלמות ללא דופי, להתרומם אל מרום משגבו. מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים.10

ועם כל זה, דימו חז"ל את עם ישראל הן לאגוז והן לתולעת המשי, ממנה יצא הפרפר. האם יש קשר בין שתי הפנים האלה המתגלות בתורה אחת?

מה קרה בסיני?

כל תופעה ותופעה בעולם יכולה לשמש כמשל לעבודת ה' ואם יש יותר ממשל אחד לרעיון או עובדה כלשהו, כל משל בוודאי באה כדי להדגיש מבט אחר של אותה תופעה.

ישנם שני שמות עיקריים של ה' המשקפות שתי פנים של הנהגה א-לוהית. הראשון הוא שם הוי' המסמל את המבט העליון. הוא אחראי על כל מה שאנו רואים כעל-טבעי והוא המסמל את לימוד פנימיות התורה. השם השני הוא השם א-להים, המשתקף בתופעות הטבעיות של הטבע (והרמז לכך הוא שא-להים שווה הטבע בגמיטריה) והוא המסמל את המודעות האנושית של חלק הנגלה שבתורה.

אם ניישם את המושגים האלה ביחס למשלי האגוז והפרפר, נוכל להתחיל להבין שממבטו של ה', עם ישראל הוא כאגוז הטומן בחובו רק דברים טובים ולעולם אינו נפגם מכוחות הרע הסובבים אותו. אך תחושת עם ישראל כמו תחושת הגולם מבפנים, היא תחושת חנק מפני חבלי הגלות הנמתחים סביבנו בחוזקה, ואין אנו מודעים להתרחשות של אותם שינויים פנימיים שיובילו אותנו בסופו של דבר אל מחוץ לקליפות הכלא החומרי בו אנו נתונים.

כשעם ישראל עמד תחת הר סיני, מנקודת מבטו של ה' הם נראו כאגוז המוכן לאכילה. הוא לקח את ההר והעמיד אותו מעליהם כגיגית,11 מוכן לפצח אותם מיד ולאכול את תוכנם המזין. אך כשעם ישראל הכריז בלב שלם, "נעשה ונשמע",12 מלאכי עליון בעלי כנפי-אש פרפריים נדהמו, "מי גלה רז זה לבני?"13 הם שאלו בתמיהה. אכן, כשה' דבר, דברו הכה בעם כפטיש יפוצץ סלע14 ונשמותיהם פרחו מגופם כמו פרפרים. בארך אפיים אינסופי, החזיר להם ה' את נשמותיהם בנס כדי שיתפתחו ויתבגרו בתוך גופם על ידי לימוד התורה עד הגאולה האחרונה כאשר ברגע אדיר ונשגב, יתמזגו יחד נקודת מבטו של ה' עם תחושותינו אנו ויותר לא יפריד בינינו לא קליפה ולא גולם.

על מנת להמחיש כיצד שני משלים אלו יכולים להתמזג יחד, זקוקים אנו למשל נוסף.

חתן וכלה

כשה' ברא את הזוג הראשון הוא ברא אותם "דו-פרצופין"15 וחז"ל מסבירים שהכוונה היא שהם נבראו זכר ונקבה כאחד, מחוברים אחור באחור, עד שה' ניסר ביניהם כדי להבחין בין איש לאשה. האיחוד הראשוני הזה היה נצרך כדי שבבא העת והם ייפגשו שוב פנים אל פנים, הם יכירו שאכן הם שייכים זה לזו, "עצם מעצמי ובשר מבשרי".16

למרות שהיינו חושבים שכדי לאפשר את הסיבוב מאחור באחור לפנים בפנים צריך שכל אחד מבני הזוג יסתובב 180 מעלות, בחסידות מוסבר שהפן הזכרי של המציאות נשארת במקום ואילו הפן הנשי מחוללת סביב האיש בסיבוב מלא של 360 מעלות בבחינת "נקבה תסובב גבר".17

עמדנו שם מתחת ההר ככלה העומדת לצד החתן תחת החופה. הקב"ה-החתן נתן לנו את תורתו כמתנת נישואין ושם הוא קידש אותנו להיות לו לעם. באותו רגע, עם ישראל, הכלה, עדיין היססה מעט. היא מעולם לא טיפסה לגבהים רוחניים כל-כך והיא חששה פן תיפול מהמדרגה החמישים של סולם הטהרה שהיא החלה לטפס בו בצאתה ממצרים. חששות אלו גרמו לעם ישראל להאמין שמשה מת על ההר והם נפלו, כפי שנפלו אדם וחוה בחטאם הקדמון. בידיו של משה, שני לוחות הברית שעד כה היו קלים ככנפי פרפר, נפלו ארצה והתנפצו לרסיסים כהמון שברי קליפת אגוז. אכן, ניסיון איחוד שני המשלים לפני זמנו עלול לפורענות.

מצד אחד, השימוש בדי כוח לשבור את הקליפה בלי לפגוע באגוז הוא מעשה גבורה על-טבעי. אבל מצד שני, אך טבעי הוא לפרפר להיחלץ מכבליו ולצאת אל החופש.

באופן זה נוכל להבין שאולי האגוז מסמל את דברי ה', שעם ישראל הוא "עם קשה ערף"18 שרש"י מפרש, "מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם, וממאנים לשמוע."19 הקב"ה השתמש בביטוי זה כדי לתאר את עם ישראל למשה כשהם עמדו ורקדו סביב עגל הזהב, כשאך זה עתה קיבל משה רבינו לידיו את לוחות הברית. משה רבינו התחנן בפני הקב"ה שלא לכלות את עם ישראל וה' שמע לו, כפי שהוא מבקש שנסתובב לפנות אליו ולשמוע את תוכחתו.

האופן שבו ניתן לאפשר את השינוי הנצרך על מנת שהחתן והכלה יתאחדו באופן של פנים אל פנים, הוא על ידי זה שנהפוך את מודעות הפרפר כך שהפנים יפנו אל החוץ, לחולל סיבוב שלם של 360 מעלות ולפגוש את פני השגחתו העל-טבעית של ה' פנים אל פנים. כך נעורר את רצונו לפעול למעננו. אילו רק היינו רואים את המצב מנקודת מבטו של ה' והיינו ממזגים אותה עם נקודת מבטנו על המציאות, היינו עדים לתופעות על-טבעיים שיזרזו את תהליך יציאת הפרפר היפהפה מכבליו.

הכלה קמה מכסאה ומלווה בשושבינים נאמנים משלה, היא צעדה בצעדים אציליים אל החופה. שם היא נעמדה ליד החתן שחיכה לה. ברכות נאמרו על היין ולפני קריאת הכתובה, ברית נאמנותם ההדדי, ברגע יקר מפנינים, פנתה הכלה אל החתן והושיטה לו את אצבעה. או אז בעדינות הידק החתן את הטבעת על אצבעה לאחר שהכריז, "הרי את מקודשת לי..."